טייגר – היום הראשון

את התמונות שמתי באתר של קודאק שכבר נסגר לפני כמה שנים, אז רק כמה תמונות מהמון אחרות שיש במחשב.

התחלתי את הטיול עם זוג צעיר שנעלמו אחרי שלב בית הספר כי הלכתי לאט מדי לטעמם. מהרגע הראשון גיליתי שקשה לטעות – איפה שיש שני נתיבים יש גם אנשים טובים שמצביעים על הנתיב הנכון: את הפניה הראשונה כמעט פספסנו מרוב התלהבות, ואיש אחד עצר אותנו והצביע על השביל הנכון, שלא נטעה חלילה. יחד עם זה הניירת שהורדתי מהאינטרנט הועילה לאורך המסלול, נתנה מימד של זמן ומרחק שעזר לי ברגעים קשים.

נכנסנו לבית הספר בדיוק כאשר התלמידים היו בהפסקה בחוץ,
התרשמתי מהכיתה וצילתמי כדי לחסוך במילים אחר כך.
היתה תחושה של פולשנות, אז יצאנו משם די מהר.

כמה צעדים הלאה ועכביש משך את תשומת ליבי, עצרתי לצלם וזה הרגע בו המשיך הזוג הנחמד הלאה ומאז לא ראיתי אותם יותר… ממשיכה לבד ובקצב שלי, שאומר עצירות לצילומים, התבוננות בנוף והליכה רגועה.

לפי דף ההוראות הנה רצף התחנות המסומנות בו עם תמונות בודדות בשביל הכיף:

Sun Rise Snall G.H

רק עברתי בגסט האוס הזה, מקום נחמד, אפילו לא הייתי זקוקה למים או משהו אחר אבל נדמה לי שקניתי משהו אכיל סתם בשביל הקטע. היה ריק, שעת בוקר ולכן אין אנשים שנמצאים במקום. אני משערת שאם מתחילים את המסלול אחר הצהרים זה נחמד להשאר שם, אבל זו ממש רק ההתחלה.

Naxi Family G.H

אותו הדבר בעצם אבל קצת יותר גדול. באתי, ראיתי שיש שם כבר הרבה חבר'ה בהפסקת קפה, אוכל שתיה ועוד. בהמשך פגשתי חלק מהם לאורך הדרך ובגסט האוס שעצרתי בו לשנת לילה. יש שירותים פשוטים למדי, חדרים פשוטים גם כן, אבל נקיים וחושפים נוף הרים משגע. אוירה נעימה והאוכל כנראה טוב כי כל מי שהיה שם עשה הפסקת אוכל. אני נשארתי בשתיה בלבד, נהנית לטייל בלי כובד בקיבה (חכם ביותר להמשך).

מצפה לפני עליה

המשכתי ללכת לבדי, עוקבת אחר ההוראות שבדף, ואכן הגעתי למצפה. צילמתי כמה תמונות מהמקום עצמו והתחלתי לעלות, עוצרת כדי לצלם את האנשים שהשגתי. נוף מדהים! תחושת הישג למראה הגובה.

24 פיתולים

אוי, 24 פיתולים ובעיקר עליה בזוית בלתי אפשרית, וגובה שמכווץ את הריאות. מהר מאד האנשים שצילמתי מלמעלה עקפו אותי (מצויידים בציוד אלפים וכנראה ריאות שבנויות לכך) והם לא היו היחידים. ספרתי צעדים ועליתי עם עידוד עצמי שכל צעד מביא אותי יותר למעלה, אבל בעיקר עשיתי הפסקות מנוחה בערך כל 10 צעדים כדי להשיב את הלב לקצב נורמאלי. המסלול כולו דרך עפר ואבנים, תלול למדי, התמונה של הפיתול הזה זהה לכל הפיתולים האחרים. נו, ואני חשבתי שאני בכושר…

הקצה – צימוקים לדרך

בהוראות היה כתוב שיש מזנון. אני חיכיתי למזנון, מינימלי אבל כמו שמזנון צריך להיות, ובמקומו מצאתי סככת עץ קטנה עם אישה חייכנית. מסתבר שזה המזנון הכי טוב והכי מתאים למקום. במיוחד החיוך והלבביות, תחושה שהיא גאה בי שהצלחתי להגיע (למקום שהיא בטח מדלגת אליו כל בוקר בלי בעיה).
עצרתי וקניתי ממנה אגוזים בטעם נפלא, צימוקים טעימים עוד יותר וכמה דקות של מנוחה בחלק הגבוה של הטיול. הנוף משגע, השקט מדהים ותחושת ההישג מציפה באושר. בצעדי ההמשך בירידה כמעט והתאכזבתי שאין עוד לאן לטפס, שאין עוד תחושת הישג עתידית. זכרון המאמץ של העלייה החזיר לי מיידית את שמחת הירידה.

אורנים

כתוב שיש ואכן יש, אבל לא רק אחרי אלא לאורך הדרך. חורשת אורנים של סין זה לא כמו החורשות של הקק"ל.

Tea Horse G.H

אחר הצהרים ו… הגעתי גסט-האוס עם שם מוזר – סוס התה (אולי התכוונו בית התה והשתבש להם?). התלבטתי אם להשאר או להמשיך. מה שקבע את ההשארות היה הרכילות המקומית שגרסה כי האוכל כאן יותר טוב מאשר בכל הגסט-האוסים האחרים, ואני אוהבת אוכל טוב, אז נשארתי. על הגסט האוס אכין פוסט נפרד, ובזה תם המסלול של היום הראשון בערוץ דילוג הנמר.

 

 

 

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים