הגעתי ליאנגשו בסביבות הצהרים.
הטלפון של האכסניה רשום בפנקס, טאמ-שיאו מהצוות בגוילין רשמה לי את המספר מתוך הפנקס שלה.
התקשרתי, אמרו לי שכבר מגיעים לאסוף אותי, ידעתי שזה מחוץ לעיר אז חיכיתי בסבלנות.
רבע שעה אחרי והגיעה בחורה חמודה עם ריקשה, ואני קצת מתפלאה שהיא מתכוונת לקחת אותי ואת כל המטען שלי לאורך כמה קילומטרים… הטעות התבררה די מהר – מספר הטלפון היה של אכסניה אחרת, ממש בתוך העיר, נעימה ונחמדה גם כן והייתי אפילו נשארת, אלא שלא היה להם מקום בשבילי, רק בחדר משותף עם עוד כמה. ממש לא התחשק לי חדר משותף, אז חיפשתי את הטלפון של המקום שתכננתי מראש להגיע אליו, העברתי את הזמן עד שבאו לאסוף אותי, אכלתי משהו במסעדה וצילמתי את הסביבה הקרובה.
רוב התמונות נמחקו בהמשך, יש לי רומן מתמשך עם התמונות מסין, פשוט כדי שאסע שוב ואצלם מחדש כנראה.
מה שנשאר זה הנהר שבקושי זורם בסוף הקיץ, האיזור העתיק של העיר, תיירותי וגם מוזנח, שוב מצאתי מרכז אינטרנט אבל לא היה שם עברית אז פשוט יצאתי וויתרתי.
המון תיירים, המון מסעדות, המון רעש, המון אכסניות, חיפשתי קצת שקט והייתי מוכנה לשלם על המרחק.
שתי תמונות כדי לקבל מראה פנורמי פחות או יותר – 
והמשך הנהר עם ההרים הרומנטיים ברקע
