כאן ועכשיו

עבר הווה ועתיד,
שאלת החיים כאן ועכשיו –
האם למחוק את העבר?
לא לחשוב על העתיד?
אם כן מדוע קיימים עבר, הווה ועתיד?

מסתכלת מתוך התודעה, חלק ממה שמפעיל את הגוף הזה, נותן אפשרות להמשיך ולחיות עם כל הקיים סביב הגוף שלנו.
הידיעה על העבר והמסקנות הנובעות מידיעה זו מקלה על החיים ברמת ההשרדות – הסיפור המוכר על מערכות הגוף המתופעלות בהתאם למצב חיצוני – אדם פגש אריה בפעם הראשונה, בא ללטף אותו, האריה "הוריד" לו יד.
בפעם השניה שראה אריה – הגיב אחרת – תגובה אופיינית המתחלקת לשלוש אפשרויות – לברוח, לקפוא במקום, לתקוף (Fight, Freeze, Flight = FFF), והגוף פעל בהתאם – שיחרר את כל החומרים הדרושים על מנת שהאדם יוכל לעשות את הפעולה המיידית להצלתו. בעצם הפחד הפעיל כאן כמעט את כל המערכות, ללא שליטה של התודעה המכוונת, אבל הפחד נובע מידיעת העבר, אז אם כך ברור שיש חשיבות רבה לידע זה, אחרת לא היינו שורדים (היתה הולכת עוד יד…), ולכן לומר שלחיות כאן ועכשיו בלבד ללא תלות במהלך החיים היא אמירה מנותקת מהמציאות.
בדומה לכך עצם הידיעה על מסלול ההליכה של האריה, תגרום לאדם לסטות ממסלול זה על מנת לא להתקל בו – חשיבה מתוך ראיה עתידית, ולהתבונן בדאגה לצדדים בכל פעם שהוא מתקרב לנתיב זה, דאגה ממה שאולי לא יקרה כלל.

אנחנו כבר מזמן לא חיים כדי לשרוד, מהלך חיינו משלב הרבה יותר מנשימה ובריחה מאריות (ואולי לא…), ולכן ההבנה של חיים כאן ועכשיו יכולה להתחיל "לנקות" שאריות מיותרות של עבר והווה שהתרגלנו לספח לחיינו.
דוגמה מצויינת להראות את מה שמיותר היא להתבונן לרגע באמא הפולנייה (ויסלחו לי הפולנים – אחי למוצא הגנטי) –
" תלבש סוודר, קר בחוץ" (חמסין מצוי אבל אולי תהיה קצת רוח בערב) – דאגה מופרזת הרבה מעבר למידה הנכונה, אך מתבססת על מקורות שהיו בעבר נכונים, הופכת לחרדה מיותרת ביחס לעתיד.
ההמשך יכול להיות משעשע עוד יותר – "אמרתי לך ללבוש סוודר, עכשיו תראי איך הצטננת, אני עוד אהיה חולה ממך ככה…" (בבקשה להתעלם מהמשפט האחרון, לא שייך כרגע) – כעס על מה שהיה, הרבה יותר מדי, הופך לתוכחה, לא משרת כלל את ההווה. (בכולנו יש את החרדה, את הכעס, החל מהרמה האישית – כעסים עצמיים, פחדים מוגזמים, ועד להתייחסות גלובלית – אקולוגיה, פוליטיקה. הכל נכון, משפט המפתח הנקשר לרגשות אלו הוא המידה הנכונה, אבל זה נושא אחר – WEI-WOO-WEI (ווי-וו-ווי) עשייה באי עשייה , בטח אכתוב על כך בהמשך).

"כאן ועכשיו" – אני מדברת על החושים הראשוניים, על מה שהגוף מכיל על מנת להיות כאן, על מנת לקבל מידע על מה שקורה עכשיו, על מנת לחיות כרגע בצורה הנכונה ביותר לנו. זה כאן ועכשיו הכי מיידי, הכי זמין. האם אנחנו נותנים לעצמנו את הנוכחות המלאה שלנו בהווה הפיזי? בדרך כלל לא. בדרך כלל הנשימה היא תהליך טבעי, ללא התייחסות אליה, עד שהופכת להיות רדודה וחסרת משמעות, חסרת אויר, חסרת הבסיס ההכרחי לגוף (בבקשה לקחת נשימה עמוקה אחת לטובת המשפט הזה, ולטובתו העליונה של הגוף שלך). אנחנו לא מפנים את המודעות לקיים סביבנו, מקבלים הכל פשוט כקיים, עד שהופך להיות נעלם ואפילו חסר. רק כשחסר אנחנו חוזרים אליו ומוסיפים ברמות מוגזמות, ובכך מנסים לפצות על העבר בהווה שהופך להיות מוגזם, ובדאגה עתידית שמא לא יהיה.

לא רק כאן ועכשיו – אנחנו חיים ונושמים וקיימים רק ברגע הזה. כל השאר הוא מה שסביבנו. אם היינו ברמה של חשיבה אחת בלבד, היינו נאלצים להיות רק בהווה כדי להתקיים, לא היה חשוב העבר או העתיד, מאחר והקיום היה מותנה רק במה שקורה כרגע, וכרגע עלי לנשום, עלי להתקיים, עלי לחיות. אבל, מכיוון שאנחנו יצורים תבוניים, יצרנו לנו מערכת חשיבה המבוססת על זמנים שונים. יש לנו נטיה לראות את הזמן כלינארי –
עבר, הווה, עתיד
לידה, חיים, מוות
התחלה, אמצע, סוף…
כך שכל פרק זמן קשור בקודמו ובזה שבא אחריו. מכיוון שכך, אנו חיים מתוך מודעות משולבת של העבר, ההווה והעתיד, כאשר המשקל של כל אחד מהם משתנה בהתאם למה שקורה בחיים.

זמן – כאן ועכשיו הוא מושג של זמן, הוא בעצם הזמן היחיד הקיים באמת, קיום כל השאר מותנה בחשיבה שלנו.
מושג הזמן הלינארי מקובל, מאחר וזה מה שהתרגלנו אליו – לומדים הסטוריה, מדברים על מדע בדיוני, חיים לפי חשיבה של מה שהיה ומה שיהיה, ואת ההווה פשוט מקיימים כי הוא קיים. כאן טמונה ההיקבעות הבסיסית –
הזמן העכשוי קיים, חיים אותו, נותנים לו את החשיבות הגדולה ביותר, כי הוא הדבר הממשי היחידי.
כדי להיות בזמן הזה בצורה הטובה ביותר, צריך להתחיל להבין שהוא קיים.
לעשות פעולות של זמן הווה מתוך מודעות לזמן הזה, ובכך להיות נכונים בקיום שלנו.
באופן מעשי אני מדברת על העברת המודעות להווה –
עכשיו בזמן קריאת המילים האלו – להפסיק רגע, לקחת נשימה עמוקה ולהרגיש את האויר זורם דרך האף, לתוך הגוף, להרגיש איך הריאות מתמלאות אויר, איך הגוף אומר תודה על השאיפה הזו, ועכשיו לנשוף את האויר החוצה, לרוקן את הריאות, לפתוח מקום לאויר חדש להכנס לגוף ולחזור על התהליך. (נו, למה אתם מחכים?… לנשום…)
עכשיו להתבונן בבגדים שלובשים, לראות את צבע הבגד, לתת לעיניים לנוח על הצבע ולחוש את כל מה שמתלווה לצבע הזה.
עכשיו להעביר יד על הראש ולחוש את השיער/קרחת, לחוש את משקל היד על הקרקפת, את החום, את התנועה שנוצרה בכתף, בכל שריר שקשור לתנועה הזו.
עכשיו להריח את הפרח שנמצא על השולחן,או את הקטורת (כולנו רוחניים במידה מסויימת, אז יש קטורת), את הבושם…
באופן מחשבתי אני אומרת – לשים את הדגש על הקיים, לא מתוך ביטול העבר והעתיד, לא מתוך דחיית הכעס והדאגה לחלוטין, אלא מתוך ידיעה שהכל קיים, והדגש הוא על מה שקיים היום.

כולנו חיים את ההווה העכשוי, אבל חושבים את העבר והעתיד בזמן ההווה הזה שחיים בו, וכך חיים בכל הזמנים ביחד, אבל עדיין בהווה, אז אפשר להניח את המחשבות הצידה לפעמים, להיות רק במה שעכשיו, עם מכלול הידיעות שצבורות בנו מוכנות לשליפה, אבל לא מהוות גורם מכריע בחיים כרגע.

ועוד לא דיברתי על זמן מעגלי, גם זה יגיע ויסתור את כל מה שכתבתי כאן….


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *