החומה הסינית

 יש כמה דברים ש"צריך" לעשות כשמגיעים לבייג'ין ויש מספיק זמן, מין מסלול תיירים הכולל בתוכו גם ללכת ולעלות על החומה הסינית. אז נכון שצריך, אבל מעבר לזה פשוט רציתי. קודם כל המשפט הבנאלי שאומר – אם אני כבר בסין אז לא להגיע לחומה??? (עם פליאה וכמה סימני קריאה) וגם – באו עוד כמה אנשים נחמדים מהאכסניה שצורפו למסע (5 ישראלים, שני אוסטרלים, שתי אנגליות), התחיל יפה ונעים וזה הספיק כדי להעלות חיוך, לקחת קצת אוכל, כסף, מצלמה… ולצאת לבילוי של כמה שעות באתר תיירותי, כמו תיירים אמיתיים. הדרך התחילה בבייג'ין, חצינו את כל הטבעות ויצאנו החוצה. נופים רחבים נשקפו מהחלון, נזכרתי שאני מתגעגעת לטבע… אחרי כמה ימי עיר היה מרענן לצאת החוצה. מרוב התלהבות צילמתי המון בדרך, אז הנה דוגמית –

אחרי שעה וחצי הגענו לחומה, למקום מסויים בה.

עכשיו, כדאי לדעת מראש לאן נוסעים ומה עומדים לראות כי יש כמה אפשרויות לטיול על החומה (יש הרבה חומה בשביל כולם) ורצוי לבדוק איך הדברים מתנהלים – יש מקום אחד שאליו באים כל התיירים, אז כמובן שלא רציתי להגיע לשם (המחיר היה יותר יקר). יש מקום שאף אחד לא מגיע אליו (טיול שהאכסניה מתהדרת בו כמקום סודי שלה), החומה לא משופצת שם אבל אפשר ללכת לאורכה, והמסלול אורך כ 4 שעות למיטיבי לכת. החלטתי לוותר על מיטיבות הלכת שלי, לשמור את זה לימים אחרים, ולכן נשאר רק המקום אליו הגענו – מוטיניו – MUTIANYU. אז הגענו, וקודם כל צריך לעבור דרך רחוב המזכרות, אי אפשר בלי זה, אחר-כך לתת למדריך לקנות כרטיסים (ובזה הוא סיים את תפקידו כמדריך וחזר להיות הנהג שמחכה לנו עד שנרד), לבחור אם לעלות ברכבל ולרדת ברגל/רכבל/מגלשה, ולצאת לדרך.

מעלה החנויות, החומה נמצאת ממול ובעצם מכל הכיוונים.     שמשיות למכירה… תמונה של מאו … כל מה שצריך…

מפת החומה שנותנת מושג לאן ללכת ומה המסלול המועדף –

קיבלנו המלצה לעלות ברכבל שזה מספר 14, ללכת עד 20 ומשם לחזור למספר 6 ולרדת ברגל או במגלשה.

לפני הקופה – מדרגות מעוטרות בצמחים, הכל בעציצים.

חשבנו כמה מהר בארץ היו נעלמים העציצים האלה…         מחיר רכבל – 35 לכיוון אחד, 50 לשני הכיוונים.

עלינו ברכבל, נוף סתוי גבוה וקר, חבורה של ישראלים בתוך תא כתום סיני, עולים להניח את כף רגלם אל אחד משבעת פלאי עולם. העניין הוא שאלמנט ההפתעה כבר מזמן נעלם מהחיים בעידן האינטרנט והמידע הזורם. ידעתי מה זו החומה הסינית, איך נראית, ארוכה ואפורה ומיוחדת. הציפיה הופכת להיות פחות – בואו נראה מה זה הדבר הזה שכולם מספרים עליו עוד מאז שאני ילדה, ויותר – אני תיכף נוגעת באבנים שהונחו כאן לפני יותר מדי זמן, על ידי המון אנשים אנונימיים שחשבו על שלומם ולא על התיירים שיבואו מאוחר יותר, מקום ששומר בתוכו ימים על ימים ושנים רבות של עבודה מונוטונית, והישג שאי אפשר להכיל אותו, פשוט כי אי אפשר לראות את כל החומה במבט אחד, צריך המון דמיון בשביל התחושות הפשוטות האלו.

 ובינתיים הציפייה נבנית לאורך העליה הרעשנית משהו בתוך הרכבל, מסתכלת החוצה, מצלמת, מצטלמת, המיוחדות של המקום יכולה באותה מידה להיות שיגרה של טיול תיירים מצוי, הכל תלוי בתחושות.

מגיעים למעלה

קודם כל יש רחבה שבה נמצאים כולם, תמונה ראשונה על רקע החומה (טוב, שמתי את זו שאני לא מופיעה בה, רק נסיון לתפוס חומה קרובה מימין וחומה רחוקה מאד משמאל), תמונות של אחרים אוספים תמונות של עצמם על רקע החומה (התאהבתי בצילום אנשים אחרים שמצטלמים, במיוחד הסינים שעושים וי ומחייכים תמיד למצלמה), קצת מדרגות, והנה אני על החומה, מתעטפת בצעיף כי קר, מחייכת לעצמי בפנים ומתחילה ללכת.

בדרך כלל יש תמונות נוף כי מתבוננים למרחק, אבל קודם כל ללכת, בשבילי, זה להתבונן למטה ולראות על מה אני פוסעת, זה לגעת בחומת האבנים ולחוש בחיספוס, אבן שהונחה שם כל-כך מזמן ואני יכולה להניח עליה יד, ללטף את החומה לאורכה, להרגיש.

מצא חן בעיני שהחומה נוצרה בדיוק לפי קו האדמה, מתעגלת בעליה, מתקערת בירידה, אין קוים ישרים אלא קו מתפתל נשי שכזה, חומה אישה חזקה ויציבה, עגולה ושומרת, אח, כמה פיוטי. לא זוכרת אם זה מה שחשבתי שם, אבל זה מה שהוביל לי את העין – העיגוליות הנשית של העוצמה הזו. מצא חן בעיני.

הדמויות בתמונה – בדרך כלל האנשים שטיילתי איתם – פיני וענת, והצעירים ששכחתי את שמם, סליחה….

לאורך החומה יש יציאות החוצה, אפשר להתבונן בחומה מהצד הפנימי המוגן שלה. כשהולכים על החומה, אפשר להתבונן בנוף, גובה המעקה מגיע בערך למותן, החומה נראית גדולה אבל הנוף בולע אותה. כשיוצאים החוצה ועמדים ליד, פתאום נתפס הגודל האמיתי, הגובה, האורך… האינסופיות.

הנה אני בתכלת ולבן, ענת לידי, ושתינו מונצחות על החומה פיני עמד וצילם מתוך אחד מהמבנים הרבועים שלאורך החומה, כמו שיניים לאורך הפס. כל מבנה שונה מעט מהאחר, למרות שיש אחידות ולו רק מעצם קיומם. הקירות בפנים עבים, פתחים מקומרים, נוף נשקף מהחלונות, ורוח… הרבה רוח מכל הכיוונים. יום צלול וקר.

ההליכה ארכה כמה שעות, לא מיהרנו לשום מקום, צילמתי הרבה, גם האחרים. כל מבנה הזמין הצצה לכל הפינות שבו, חקירת הנוף הנשקף מכל החלונות, פעם אחת עמדתי ליד מדריך של קבוצה והקשבתי, שמחתי שיש לי דמיון מוצלח לראות את הבנאים בהפסקת תה שלהם בין הנחת אבן אחת לשניה…

מה שעורר בי התפעלות לנוכח היוזמה הסינית – אין על החומה חנויות, אבל אנשים הולכים הרבה זמן, צמאים, לא תמיד מאורגנים כמונו בענייני אוכל (תמונה כמובן בהמשך), אז יש "דוכן" מתאים, איך לא.

באים עם החמור עד אחד השערים החיצוניים, עולים כמה מדרגות, שמים את בקבוקי המים והאוכל המקומי, והנה יש מכולת…

הגענו עד ביתן מספר 19, ומשם יש עליה.

מלמטה לא נראית כל-כך קשה (אנחנו לא רואים טוב, או שזו הגבורה הישראלית…) אז הוחלט באופן קבוצתי שאם הגענו עד כאן, מן הראוי שנעלה למעלה. שם, כך סופר לנו עוד קודם, יש חומה לא משופצת שאי אפשר לעלות עליה, אבל אפשר להתרשם איך באמת נראית החומה בימים אלה במקומות שלא עברו הסבה לאתר תיירות, ולכן המאמץ שווה ומשתלם.

היו בערך 400 מדרגות, לא ממש בגודל אחיד, וכל אחת קיבלה התייחסות אישית ממני, עצרתי עליה, דיברתי איתה, התבוננתי בנוף….. בתמונות רואים בבירור איך אנשים יותר עוצרים מאשר עולים. נו, הכושר כבר לא מה שהיה פעם, ויש גם תירוצים יעילים של גובה… קור… ויחד עם זה, בניגוד לכל הציפיות – הגעתי למעלה!!!! אפילו השגתי את האחרים, הרי אני, כמובן, בכושר בלתי רגיל, אז צילמתי אותם במדרגות האחרונות, כאילו מרחפים באויר – עד כדי כך המדרגות תלולות.

 אנשים עולים, בערך אמצע הדרך בהתבוננות למטה למספר 19

 אנשים עולים, זה מה שנשאר לטפס עד 20

 פיני מגיע למעלה

 גם ענת

 וזה קצה החומה המשופצת, אפשר לראות איך נראית ללא שיפוץ, כמעט התפתיתי לעלות ולהמשיך, אלא שאסור לעלות, אז ויתרתי (כאילו היה לי כוח לעוד… אבל זה נשמע טוב). למעלה יש רחבה קטנה שהיא בעצם הגג של המבנה, יש המון אנשים – בעיקר סינים, ורוח עוד יותר קרה מקודם, אבל למי קר? שיצטלמו הסינים בכל מיני פוזות ומקומות שאסור לעלות אליהם (האיש בצהוב למשל), אנחנו בהפסקת אוכל.

אחרי מנוחה קצרה והתפעלות ממושכת הוחלט על ירידה, אשר מהווה חוויה מרתקת לא פחות:

  המדרגות תלולות עוד יותר כשיורדים!

 חלצתי נעליים, הקלה אמיתית, חוויה חמימה של בזלת בשמש. מאותו רגע ועד סוף הטיול הלכתי יחפה, לא הבנתי איך לא חשבתי על זה קודם – הרי הסינים בנו את החומה, ולכן היא עשוייה היטב, אין בעיה ללכת על האבנים – אין לכלוך, אין עשבים, נקי ורחוץ מהרטיבות של הלילה, חמים ונעים מהשמש של הבוקר. רק שנעצו בי מבטים מוזרים, אני לא ממש מבינה למה.

 מלמטה נשאר רק להעיף מבט גאה של הישג כאשר מתבוננים לאחור 

לחזור זה לא אותו הדבר, השמש במקום אחר, הנוף משתנה, האויר צלול, חמים, הרוח פחתה, והחומה הופכת להיות מוכרת. אפשר ללכת ולהנות, לצלם עוד, לעצור, לנוח, להמשיך… טיול חומה איטי ונינוח.

הדרך למטה:

אפשר רכבל, אבל לא מעניין, כבר עלינו בו

אפשר ברגל, בחרתי בשער 8, דרך מקסימה בין העצים, מרוצפת לכל אורכה, מדורגת (קשה לעלות), שקטה.
 

ואפשר במגלשה, כמו לונה-פרק, הרבה רעש, מעט מהירות, מצחיק לראות את הפרצופים של האנשים, בטוח מהנה.

בפעם הבאה אני יורדת במגלשה….. (ברקע רואים את הרכבל הזוגי, עוד אפשרות עלה וירידה, ומרכז תיירותי על החומה).

יום חומה זה דבר מוזר – באים, רואים, הולכים. תיירותי לגמרי.

ואם הייתי נשארת שם כמה ימים, עושה טרק לאורכה, ישנה באיזה ביתן כזה בלילה, קמה בבוקר מוקדם לראות את הזריחה מציצה מבעד לאבנים, נוגעת ברטיבות הטל לפנות בוקר, מתבוננת בחיים ליד החומה, בתיירים הבאים לביקור של בוקר והולכים, בורחת מהרוח בלילה… אני משערת שאז החומה היתה נראית לי קצת שונה, יותר אישית, פחות מובנת מאליה. כמו החיים בעצם – להתבונן מהצד או להיות חלק מהם…

אז הייתי תיירת ליום אחד, נהניתי.