בית פרטי עם כניסה לאורחים

זהו הבית הוירטואלי שלי.

בניתי עוד כמה בתים בחיי, אבל זה מכיל את כל הדברים הרציניים, יחד עם כל השטויות שהתעקשתי לאסוף לתוך התיק הוירטואלי, ועוד היד נטויה, יש מקום להמון דברים אחרים נוספים.
מכיוון שאין לי מגבלת אחסון כרגע, יש לשער שלא אפסיק לאסוף, או לפחות לכתוב את מה שצריך לצאת ממוחי הקודח, ולכן יתווספו לפה דברים מסוגים שונים.
אם אהיה ממש חרוצה אפילו אשים כמה תמונות וציורים מפעם לפעם, אבל בינתיים המקום די נקי מסקיצות. בינתיים.

מי שלא הבין – זו היתה אזהרה, הכניסה למחוסנים בלבד.

עוד יום הזכרון – אובדן או החמצה

הכרת אותו שנים ופתאום הוא מת, את חווה אובדן.
לא הספקת להכיר אותו כל החיים לפניך בלעדיו – זו החמצה.

קל יותר לדבר על אובדן, ברור מה אבד כי כבר היה
סופרת את הנשימות, היצירות
רואה תמונות של חיוכים
נאצלות של השראה
בונה הרים של זכרונות להתרפק עליהם
ומוכנה ללכת לקראת ההחמצה
של מה שלא יקרה
כי הוא מת.

זכרון של מה שהיה
החמצה של מה שלא יהיה
דמיון נכנס לפעולה כי לכי תדעי מה יכול היה להיות
את בונה מגדלים של חלומות
אשליות לטפס עליהן בשעות ריקות
פאזל של תמונות להרכיב אחת אחרת
שלא תהיה לעולם
רק בראש שלך.

בונה אותך לפי הסיפורים של אחרים
מנסה להבין מה שלך, מה שלו, מה שלהם
לא תביני לעולם
ואיכשהו זורמת בתוך חיים של חלום
מחברת חוטים לאשליה
שקוראים לה חיים
ואת היא מה שיש בלי להחמיץ כלום
את הגשמה
את חלום
את שלמה בכל החורים שיש לך בחיים.

הר געש פקוק

להיות הר געש מתפרץ, שיצא החוצה וישטוף את המרחב. ככה אני והיצירתיות שלי, ככה אני והרעיונות שלי, ככה אני וכל ה… שלי, ואז מגיע רגש אחד ששם פקק על הכל. זה יכול להיות עצב, כעס,דגאה, כל רגש שבא לעצור את ההתלהבות מתאים להיות פקק, ואני נשארת עם פיצוצים פנימיים ומחפשת סיבות חיצוניות למה זה לא עובד.

מוקדם בבוקר התעוררתי, לא אופייני לי להתעורר מוקדם בבוקר ובטח לא לזנק מהמטיה, אז נשארתי לחשוב על התהליך המוזר הזה של יצירתיות מתפרצת ופקק שחוסם. לא ברור לי מה היקום מנסה להגיד בדרך השקטה והפעילה שלו שמייצרת מציאות פקוקה שכזו, מה שברור שאני מתוך הרגל עושה מה שתמיד אני עושה – נשארת בפקק ומחכה שיעבור, חושבת על מעקפים ורובם בלתי אפשריים, הולכת לכתוב כאן בתקווה שאיזה מעקף יצוץ מתוך תת-מודע שיתפורר ויפתח לי נתיב חדש.

לאחרונה חשבתי על כעס ואיזה פקק רציני הוא, בעיקר כעס עצמי. אין מה לכעוס על אחרים כי שם אין לי מה לעשות, אז הכעס היעיל ביותר הוא כעס עצמי, והוא פקק יוצא דופן כי אפשר לפוגג אותו. הוא לא פקק טכני של אין כסף למשל, הוא לא פקק זמן שלפעמים אין, הוא פשוט פקק של חסימה עצמית מיותרת. מול כעס יש שביעות רצון, מול כעס יש תודה, מול כעס יש מלא רגשות אחרים, אני הולכת למלא אותם ולשחרר את הפקק, זהירות כי בקרוב הר הגעש יחזור להתפרץ ביצירתיות מרגשת.

אל תראי חולשה

אם את חלשה את בסכנה
אז אל תראי חולשה

אם את חלשה את לא שווה
אז אל תראי חולשה

אם את חלשה מרחמים עליך
אז אל תראי חולשה

אם את חלשה אין בך תועלת
אז אל תראי חולשה

אם את חלשה את נעלמת
אז אל תראי חולשה

רק לקרובים ביותר מותר לך להראות
איתם את יכולה להיות את
חלשה
עד שעובר.

המיגרנות האלו

כל אחת שהיו לה מיגרנות הופכת להיות מומחית בתחום.
כל אחת שמטפלת מציעה מלא הצעות לריפוי מופלא.
כל אחת שלא היו לה כאלו מרחמת.

לא צריכה שום דבר מכל אלו
רק שיעברו כבר.

אין שום גבורה בלחיות עם מיגרנה ולהמשיך לתפקד,
יש רק הישרדות.
חצי מוח מתפקד והשאר מחכה בתור
חיה בהתנצלות על הבטחות שלא מגיעות למימוש.

אופטימיות?
לפעמים.
במיוחד בימים שאין.

רוח מזרחית מייבשת אותי, מטריגה את המיגרנה שאוהבת טריגרית ויוצאת.
אחרי המזרחית בא הגשם, אני מחכה לגשם.

בלי מיגרנה אני הרבה יותר נחמדה.

זקנים חוזרים לגדולה

קוקה קולה אמרו שהעולם שייך לצעירים, כך התנהלו החיים בכמה עשורים החולפים, אנחנו מזדקנים לתוכם והעולם משתנה.

איתן אומר ככה

יש פחות ופחות ילודה בעולם, יש כבר כמה מדינות במאזן שלילי של צמיחה אנושית (הגדרה שלי) כך שתוך זמן קצר המיקוד יחזור למבוגרים.
לפני שנתיים אמר בקבוצה של דיוני בורסה, שטיטולים יקבלו חיזוק כי יהיו יותר זקנים הזקוקים להם, המיקוד יהיה שם ולכן גם העשייה (אני מוסיפה – טוב, במקום לייצר לתינוקות ייצרו לזקנים, רק הגודל משתנה).

מקורות הצריכה יחזרו למוח הותיק והיודע של מי שכבר רכשו נסיון, והכסף נמצא אצל מי שכבר עברו שנים כדי לעשות אותו, ואולי (שוב אני מתערבת) גם הכבוד לחוכמה הזקנה יחזור למקומו והצעירים יפסיקו לחשוב שהם יודעים הכל רק כי יש כמה כפתורים שהם מכירים יותר טוב מהוריהם.

כתבתי, נראה עוד 15 שנה מה יצא מזה.

זקנה מבורכת

3 תמונות על הקיר

3 מתנות שקיבלתי לאורך הזמנים, תלויות על הקיר להזכיר לי סיפור שלם שיש להן לספר.


תמונה מספר 1

מתנה ליום הולדת שהיה מזמן מזמן לפני המון שנים, מחבר שלי עוד לפני שהיה חבר שלי, אפילו לפני שהכיר אותי באופן אישי (ומסתבר שהיכר אותי יותר טוב ממה שאפשר לדמיין), ורצה שאבין את מה שהוא ראה בעיני רוחו ואני המשכתי להתעקש שהוא טועה. כתוב שם ככה –

"אילו היה באפשרותי לתת לך
דבר אחד בלבד
הייתי נותן לך
את היכולת לראות את עצמך
כפי שאחרים רואים אותך
עד כמה הינך
אדם מיוחד במינו."

אני התעקשתי לשייך את הכתוב "כפי שאחרים רואים אותך" לאנשים שחשבתי שראו אותי באמת, וכל הזמן שללו את המיוחדות שלי, לא הבנתי שיש עוד הרבה אחרים שרואים אותי ולא מפחדים.
לקח לי שנים של הסתגלות לעובדה שלא כולם נוצרו כדי לפגוע בי, שיש קומץ אנשים טובים שאוהבים, קומץ נוסף שפשוט נמצאים בטוב, ועוד המון שאם יכירו אותי אז יהיו בעדי. להבין שהעולם בסדר, ואני יכולה להוריד כמה הגנות ולחיות מתוך ידיעה שאני מוקפת גם בטוב.
המון זמן עובר ואני צריכה את התזכורת הזו, כי "נשמות טובות" יש תמיד, ואני לפעמים שוכחת שהם לא באמת רואים אותי אלא רואים את הפחדים שלהם מולם, כי אם היו רואים היו מבינים כמה טועים ומפסידים אותי בגדול, אז התמונה שניתנה באהבה תלויה לי מול העיניים.

אם זה לא יום אהבה אז מה כן?

תמונה מספר 2

וונדר וומן יכולה. ברור. צריך להסביר?
לאלמוג (הבן שלי) יש מנוי על מתנות מדליקות. הוא קיבל את התמונה ומיד העביר אלי, כי ברור שאני וונדר-וומן…
אוהבת קומיקס, אוהבת עוצמה, אוהבת לחייך ולשבור כמה שלשלאות בחיים מדי פעם.
אוהבת שגל גדות הכניסה את וונדר וומן לנישה הנכונה שלא היתה בגילגול הקודם, אז וונדר וומן משדרת לי משהו חדש ורענן שלוקח קדימה עם נימה אישית שלא היתה בה קודם, גם הנימה האישית שלי… ולוגיקה פשוטה אומרת ש:

היא אישה = היא יכולה,
ולכן אם אני אישה – אני יכולה!

תמונה מספר 3

פעם באתי לדבר עם המורה והיו עוד אנשים מסביב אז התנצלתי ואמרתי שאני לא רוצה להפריע. המורה אמר שיש לי אישור להפריע מתי שבא לי, שלף עט וכתב:

בס"ד (כי הוא דתי… דה…)
לכל מאן דבעי
אישור להפריע
(וחתם את שמו)

נכון שזה נשמע פשוט וקל, אבל בתור פולניה קיבוצניקית מצויה (שילוב מזעזע) למדתי להפנים את עצמי לפינות צדדיות כדי לא להפריע, השתדלתי לזרום עם כולם ככל האפשר (לא ממש הצלחתי) ניסיתי לא להתבלט (בניגוד לאופיי המוזר) והמושג "להפריע" היה אצלי כמו שלט חוצות שצועק – את מפריעה, את ממש לא בסדר!
ככה פתאום לקבל אישור להפריע היה כמו שיעורי בית חדשים שניתנו לי במהלך השיעור, ואני מאז מנסה להפריע, באמת מנסה, לפעמים אפילו מצליח לי, ואז מתברר שלא הפרעתי לשום דבר, מקסימום התנצלתי ויצאתי החוצה בסומק קל. העולם לא התהפך, מקסימום ההפרעה שלי גרמה לכמה גלגלים לזוז למקום חדש, לא תמיד מוצלח אבל תמיד נוצרה תנועה, ותנועה זה טוב.
אז אם הפרעתי זה בסדר, יש לי אישור להפריע.
אם לא הפרעתי – כנראה שיש לי עוד מה ללמוד בתחום.

מי שמפריע – משפיע!

 

"אדם בעקבות גורלו"

פתאום הכל מסתדר – סרט אחד גדול של אופנועים, מדבר, אנשים טובים וחופש, נופים מטריפים של מדבר פתוח וענק בארץ אחרת, ולא שהכל מותר, אבל… יחסית למקום בו גדלתי הכל מותר. סקס כחוויה בלי כל מיני דיעות קדומות, אמון, צחוק ואהבה….

אדם בעקבות גורלו זה סרט שעכשיו אני רואה שוב, אחרי שהציף את ילדותי בתשוקות שונות שעד היום אני מנסה להגשים, מסתבר, בלי לשים לב בכלל. חלומות של מדבר לעבור בו (בלי לחיות בו), של אופנועים לרכב עליהם (מעולם לא הצלחתי לעבור את מחסום ההגיון ולהוציא רשיון לאופנוע), ארצות הברית הענקית שרק מחכה לי (הגעתי, אבל מעולם לא למדבר הגדול שם, רק לערים הגדולות) ואנשים טובים לחיות בקרבם, קומונה כזו (קיבוץ זה בדיוק ההיפך..) והגברים – פיטר פונדה, דניס הופר, ג'ק ניקולסון, אחחח… גברים… (תפיסה ילדותית, אין ספק).

אז הלכתי על תחליפים, בלי לשים לב, ועכשיו אני מבינה שהם פשוט – תחליפים, לא הדבר האמיתי, משעשע לראות את הבחירות שלי ככה עכשיו. חלומות ילדות מוגשמים בדרכים מוזרות.

המדבר תמיד מהווה בשבילי חוויה חולפת, משהו לעבור בו, לעצור ולהרגיש את המרחבים. הנופים המשגעים, שקיעות, תמונות דומות למה שנצרב בזכרון מאז. אוהבת את המדבר אבל במידה, זה כנראה לא המדבר האמריקאי הגדול נטול הגבולות. עכשיו אני מבינה למה אני מחפשת כל פעם פינה עם נוף אינסופי שלא רואים ממנה עמודי חשמל או מבנים כלשהם.

פסטיבלים נותנים לי תחליף משעשע לחברה קלילה ולא מחייבת, לא שיפוטית, מרחפת משהו מעל המציאות עם סמים דומים מאד למה שיש שם בסרט, למציאות שהיתה אז כמעט כמו היום. מותר לעשות שטויות, ללבוד בגדים אחרים, שיער ארוך, מרידה במוסכמות שיוצרת מוסכמות אחרות שאפשר למרוד בהן, אהבה חיצונית והרבה רגשות אחרים קטנים מתחת לפני השטח. לא קומונה (איזה מזל) אבל כן חבורת אנשים שמשום מה אני לא מצליחה לחבור אליהם אלא רק מרחוק, נגיעה קלה על פני השטח.

מדיטציה, הליכה ליד הנחל, רחצה יחד בעירום בנחל כי עירום מותר, מועדף, יפה, חופשי. טאי-צ'י או תנועה איטית כלשהי שמתחברת ל… משהו, לנשמה, העיקר שאפשר. הכל מוכר ממה שהיום נמצא כמעט בכל מקום ואז היה רק ל"משוגעים" שמורדים במערכת, ואני רציתי למרוד במערכת רק לא ידעתי איך, אבל כן מצאתי מדיטציות, עולם רוחני עצום לברוח אליו במקום לקחת סמים ואפילו אחר-כך גם טאי-צ'י.

הקצב בסרט אחר לגמרי, איטי. לצלם אופנוע בקלוז-אפ מלטף, לעבור לאט על החלקים וכמעט לגעת במתכת החשופה, הצבועה, הקרה. לצלם מעגל של אנשים עומדים, לאט לאט לתת לכל אחד פריים משלו, מבינים שיש מעגל די מהר אבל יש זמן להכיר את כל האנשים במעגל. איטי. לפעמים אני חוזרת לקצב הזה, למרות החיים המטורפים שיש עכשיו. אני לפחות יודעת לאן אפשר לחזור.

אופנוע… הו כמה צעירים תלו אז תמונת האופנועים על הקיר ודמיינו את עצמם יושבים ככה, רוכבים לעבר השקיעה בארץ אחרת, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.טוב, זה לא הוגשם בשום דרך.

מצחיק איך הכל מתחבר לפשרה אחת גדולה של מציאות, קודם כל כי לא הצלחתי להגיע לשם כשהייתי צעירה וויתרתי על טיול התרמילים העצמאי לטובת זוגיות וחיי נישואין שנראו הבחירה הכי נכונה באותו זמן (וואוו, כמה טעיתי!), ואז ויתרתי על אופנוע כי זה מסוכן, אחר-כך ויתרתי על עוד דברים אבל עכשיו אני מבינה שהכל נצרב בזכרון, והמון מעשים שלי היו כדי להגשים את החלומות האלו בדרכים עקיפות, בלי שירגישו, כדי למלא את הנפש. הדבר האמיתי היה אז ושם, ואני הייתי כאן ואחרת.

הצליחו לי דברים אחרים, ועכשיו אני רואה מול העיניים (כותבת כשהסרט רץ מולי על מסך קטן) תמונות ילדות, אני מזהה את ההגשמות האלו, את ההחמצות האחרות. זה אומר שנולדתי בתקופה נהדרת שיצרה המון חלומות, נולדתי חולמת ואני לפעמים גם מצליחה להגשים. עכשיו שהתמונה ברורה אולי אוכל אפילו ליצור נתיב הגשמה מוצלח, החיים נמשכים, אני אופטימית.

האושר של אחרי הכאב

הוא כאן, הוא קיים, הוא כואב, הוא דורש תשומת לב, אני איתו כי אין ברירה, לא מתוך בחירה חלילה, לא בוחרת בכאב כחבר צמוד, אין לי שום כוונה להתמכר לו או להתבוסס בו, אני משתדלת לשלוח אותו לשלום ולהפרד לתמיד, אבל הוא עקשן.

נכון, הוא מגיע עם סימנים מקדימים, נותן לי לבחור אם לנסות לגרש אותו בעצמי (שוב, בלי הצלחה, שוב) או לקחת כדור שמעלים אותו כמעט לגמרי, ולפחות מאפשר לי לחיות את חיי בחצי הכרה. כן, יש אזהרה מוקדמת, ולפעמים אני מנסה, כן, עם אופטימיות שאולי הפעם זו הפעם הנכונה, לא לקחת כדור וכן לתת לו להתפוגג מעצמו.

זה שוב לא מצליח, ואני בהזיות של מציאות כואבת בלית ברירה, ממשיכה בלוח העיקש של החיים, עובדת, מתרכזת, נמצאת מול אנשים, מול מסך, מול כלים לשטוף, מול ביקור של אורחים, מול כל מה שצריך, ומתפקדת כמובן, אלא מה. תיפקוד שמחכה להשפעה המבורכת של שכחת הכאב, לרגע הזה שבו אין כאב יותר, ומתיקות גדולה נכנסת לחיים.

כי כשהכאב עובר נוצר רווח קטן שמשהו יכול להכנס בו, ומי שנכנסת תמיד זו תחושת הרווחה העצומה, החיוך, ההודייה המתוקה על "אין כאב". על ידיעה שהיה פה משהו שריסק אותי לרצפה, ועכשיו הוא לא פה, אין נוכחות. איך להגדיר את אין הנוכחות מלבד הידיעה שהיתה, ועכשיו יש מקום לאהבה, לחיוביות, לחשיבה בונה ומחוייכת, לכל מה שטוב.

כשאין כאב נשכח הכאב שהיה

ואני אוהבת את השכחה הזו, אחת השכחות המבורכות שיש, לשכוח את הכאב ולחיות את הנעים, את הנוח, וכאילו לא היה כאב מעולם.

נשאר רק להחיל את התחושה הזו על כל הכאבים הישנים שעוד מתעקשים להשמר אצלי ובתוכי, נשאר למחוק אותם אחד אחד, ולשים במקומם ברווח הקטן שבתחושה – אושר גדול על מה שנשכח ואפילו לא זוכרת מהו.

האושר של אחרי הכאב.

 

מאירוע לאירוע – הכל רגשי

מסתבר שבינתיים האתר שלי מקבל ביקורים מעטים בעיקר כשהרגש גובר על השכל ואין איפה לכתוב את זה אלא בבלוג הפרטי שלי. אז מיום ההולדת של לפני מעל חצי שנה, עכשיו ליום הזכרון שסופר 50 שנה ליתמותי.

כתבתי משפט שרק אחרי שעלה לכתב הבנתי כמה הוא נכון –

כל יום זכרון מגלה לי משהו חדש על עצמי בהקשר של –
לגדול עם צל גדול של אבא במקום אבא גדול עם צל.

יש כמה בחירות מיותרות שעשיתי בחיי רק כדי לשחזר את מה שהוא עשה, כדי להביא איזה אבא לחיים שלי במקום זה שנעלם. אני משערת שאם היו מודעים אז לטיפול פסיכולוגי, חלק מהטעויות שלי היו נחסכות, אולי החיים היו הולכים בנתיב שפוי יותר.

עם זאת חלק מהטעויות לא היו קורות, ואז איך הייתי היום איפה שאני היום?

בהגיגי מציאות שקצת איבדה שליטה אני מסתכלת וחושבת על מה שנשאר כזכרון, ומה שנשאר הם בדרך כלל הדברים הטובים, אלו שנעים לזכור, אלו שבטח היה נעים ליצור בזמן אמת, והתובנה היחידה שלי מכל זה היא שכדאי ליצור זכרונות נעימים ולקיים אותם בזמן אמת. כמו שאומר נחמן האחד והיחיד – להיות בשמחה, אז להשתדל לא רק להסתכל עליה מהצד, אלא להיות בה, עם כל הלב, בעיקר כשהלב שבור, חצוי, מרוסק, או שיש רק שאריות בזויות. גם ללב כזה מגיע להיות בשמחה, בלי רצון לתקן או לשחזר, אלא רק לשמוח.

חשבתי שאבא שלי היה נהנה הרבה יותר אם היה יום משחקי דשא על שמו, ולא יום זכרון שלא ברור מה צריך לזכור בו, וכולם מנסים לשלוף זכרונות שכבר דהו משנים (50 שנה אם לדייק). משחקים לא דהים אף פעם, הם רק משתבחים עם הזמן, אז נראה אותי מארגנת "יום יורם" למשחקים, ביום ההולדת שלו, (כי איך שלא נסתכל על זה, ההתחלה שלו היא ההתחלה הטובה שלי גם).

בינתיים יום זכרון, יאללה זוכרים, שיהיה.

יום הולדת מחר… מוזר…

יום ההולדת שלי מתקיים תמיד בערב שמחה תורה, ואני שמחה להצטרף לשמחה גדולה עם השמחה הקטנה שלי, אז מה מוזר בזה?
שיש גם לוח שנה עסקי, זה שסופר חודשים לפי השמש, ולפיו יש לי יום הולדת מחר, ערב יום כיפור, שהוא לגמרי לא ערב שמחת תורה, אלא רציני יותר, כזה שמגיעים אליו עם כל המשקולות והדברים הכבדים, ויוצאים ממנו אחרי יום עם קלילות אחרת של שנה חדשה.
לא אכפת לי השנה לחגוג בערב יום כיפור, אם אני יודעת שלמחרת אני יוצאת קלה ושמחה לשנה חדשה שלי. יכול להיות דוקא טוב, ועדיין – מוזר.

השנה היתה תהפוכתית למדי (מילה מדליקה), וצילום ימחיש יותר מהכל איך עברתי מלהיות נחמדה וחמודה ללוחמנית וקשוחה. לפחות בתמונות.both2אלו תמונות עסקיות, הראשונה צולמה על ידי אפרת נמרוד המופלאה, השניה בויימה וצולמה על ידי אופק בירנבוים האחת והיחידה (המלצות וקישורים בקרוב), וכנראה שעברתי מהפך כלשהו בתפיסה העסקית שלי –
אני עדיין חמודה (ברור), אבל משתדלת להיות הרבה יותר ממוקדת.
לפחות זו הכוונה שלי, עם טעויות ופאשלות מדי פעם כמובן, אבל בידיעה שהחיים זורמים, אני זורמת בתוכם, ואני משתנה כל הזמן ברבדים שונים. לפעמים גם אפשר לראות את השינוי.

יום הולדת הוא עניין אישי.

הבנתי והפנמתי את הרעיון מזמן אבל ניסיתי מדי פעם להפוך את הנושא לעסקי –
"לכבוד יום ההולדת אני מפזרת מתנות" | "יום אחד בשנה אני חוגגת אז גם אתם" | כל מיני כאלה… ואז גיליתי שאני אוהבת לחגוג את יום ההולדת לעצמי, לא להתחיל להתעסק עם קמפיינים והבטחות שבאותו יום מחייבות אותי לשבת מול מחשב ולעבוד ביום ההולדת. לכן הפסקתי, ולכן כותבת באתר האישי שלי, כי בעיני יום הולדת הוא יום אישי שלא צריך לערבב אותו עם שום דבר אחר, ונזכרתי שביום הולדת אני אמורה לקבל מתנות!

blue-giftאז אם בא לכם לתת לי מתנה

מה שהכי מתחשק לי זה להיות בקשר עם עוד אנשים, לדעת שעוד אנשים יכולים לקרוא את מה שאני כותבת, לצחוק איתי לפעמים, לבכות איתי לפעמים, אולי בחלק מהזמן לא להבין מה אני רוצה, או בזמן אחר לחשוב שכתבתי ממש בשבילם באופן פרטי, ואולי לא לקרוא בימים שלא מתחשק.

המתנה שלכם בשבילי לשנה החדשה היא

*~@#&*^^** – להגיע לעוד אנשים –**^^*&#@~*

אם מתאים לכם להיות אלו שמצטרפים לקוראי הנאמנים,
אם מתאים לכם להביא חברים שלכם גם,
אם בא לכם לשמח אותי מחר –
כל מה שצריך לעשות זה להרשם בדף של המייל היומי
(הוא לא יומי, אבל אני אוהבת לחשוב שהוא יכול להיות כזה…)
ולהגיע לדף הזה בלחיצה על הפתק הסגול שכתוב בו "מתנה לנועה".
פשוט (אני אוהבת פשוט).

gift

blue-gift


זהו, היום יום עבודה/סידורים/טאי-צ'י/ ומחר יום הולדת.

איזה כיף לי.