בית פרטי עם כניסה לאורחים

זהו הבית הוירטואלי שלי.

בניתי עוד כמה בתים בחיי, אבל זה מכיל את כל הדברים הרציניים, יחד עם כל השטויות שהתעקשתי לאסוף לתוך התיק הוירטואלי, ועוד היד נטויה, יש מקום להמון דברים אחרים נוספים.
מכיוון שאין לי מגבלת אחסון כרגע, יש לשער שלא אפסיק לאסוף, או לפחות לכתוב את מה שצריך לצאת ממוחי הקודח, ולכן יתווספו לפה דברים מסוגים שונים.
אם אהיה ממש חרוצה אפילו אשים כמה תמונות וציורים מפעם לפעם, אבל בינתיים המקום די נקי מסקיצות. בינתיים.

מי שלא הבין – זו היתה אזהרה, הכניסה למחוסנים בלבד.

זקנים חוזרים לגדולה

קוקה קולה אמרו שהעולם שייך לצעירים, כך התנהלו החיים בכמה עשורים החולפים, אנחנו מזדקנים לתוכם והעולם משתנה.

איתן אומר ככה

יש פחות ופחות ילודה בעולם, יש כבר כמה מדינות במאזן שלילי של צמיחה אנושית (הגדרה שלי) כך שתוך זמן קצר המיקוד יחזור למבוגרים.
לפני שנתיים אמר בקבוצה של דיוני בורסה, שטיטולים יקבלו חיזוק כי יהיו יותר זקנים הזקוקים להם, המיקוד יהיה שם ולכן גם העשייה (אני מוסיפה – טוב, במקום לייצר לתינוקות ייצרו לזקנים, רק הגודל משתנה).

מקורות הצריכה יחזרו למוח הותיק והיודע של מי שכבר רכשו נסיון, והכסף נמצא אצל מי שכבר עברו שנים כדי לעשות אותו, ואולי (שוב אני מתערבת) גם הכבוד לחוכמה הזקנה יחזור למקומו והצעירים יפסיקו לחשוב שהם יודעים הכל רק כי יש כמה כפתורים שהם מכירים יותר טוב מהוריהם.

כתבתי, נראה עוד 15 שנה מה יצא מזה.

זקנה מבורכת

חזרה לקריובה

בחרנו לישון בטירגו-ז'יו כי צריך להחזיר את הרכב עד 11 בקריובה, וזו נסיעה של כשעתיים אז נספיק בלי בעיה לעמוד בלו"ז. בבוקר עוד הספקנו לאכול ארוחה קלה, לצלם את שלל תכשירי החרוזים שיש שם (אולי משהו אופייני לתקופה/למקום, כי ראינו עוד כאלו גם בדרובטה), ולצאת לפקקי הבוקר הקלים בעיר.

ויתרנו על ברנקוזי ויצירותיו שהפכו את העיר לתיירותית ואמנותית ביותר, כנראה, מלבד צילום מרחוק של שני פסלים שלו פשוט חלפנו על פני העיר ופצחנו בנסיעה של בוקר חסרת מוקדים מיוחדים, רק להגיע בזמן.

עדיין היה מה לראות בדרך, למשל זיהום אויר ברמה כזו שכאן כבר מזמן היו שורפים להם את המועדון. ארובות ענקיות שפולטות עוד ועוד ענני עשן, ריח נוראי כשפותחים את החלון (בדקתי, נוראי) ומיהרנו לסתום את האף ולהמשיך הלאה.

היה גם ישוב שכולו כביש עם בתים משני הצדדים, 25 דקות נסענו לאורכו! נוסעים על 50 קמ"ש כי ככה צריך מבחינת החוק, וככה צריך כי היתה משטרה בדרכים ונהגים טובים שהיבהבו והזהירו את הבאים ממול, כלומר אותנו, לנהוג בעירנות, אחוות נהגים קיימת בכל הארצות כנראה, אז לקח המון זמן עד שעברנו אותו, וכל הזמן עוד ועוד בתים בשורה אינסופית. קצת מוכרים כרוב בצד, קצת ירקות אחרים, פורקים כבול לחימום, אפילו היו כבשים שיצאו למרעה. לא משעמם.

תידלוק (דלק וקפה) בתחנה עם ציורים מקסימים וחוזרים לעיר לפנסיון שמשמש ללינת לילה בלבד לפני שחוזרים הביתה. הפנסיון נמצא ברחוב שלא ברור אם ישן ממש או עני ממש, אבל הכביש עשוי מאבנים משתלבות של לפני 100 שנה לפחות. משעשע, במיוחד כשהולכים על זה עם מזוודת גלגלים. כל השכנים שמעו שהגענו…

נשאר רק להסתובב עוד קצת בעיר שעכשיו קצת יותר מוכרת, לאכול מרק ברוקולי טעים במסעדה שבה אכלנו לראשונה, ללכת למזרקה ולגלות ששוב לא הפעילו אותה על מוזיקה ואורות, או ששוב פיספסנו, אחד מהשניים. לקנות כל מיני שטויות (לא מצאנו הרבה) קצת דברים לעצמנו ולהפרד מקראיובה עד לפעם הבאה.

___

כל מה שהיה למחרת זה לקום באמצע הלילה ולגלות שבאמת קר, להגיע לשדה התעופה כשעה וחצי לפני הטיסה (כן, לא צריך 3 שעות), לעמוד בתור קצר כדי לעבור את כל הבדיקות, נמל תעופה קטן מהווה מותרות לפעמים, כמו לעבור מעט את המשקל ולקבל עיצה ידידותית להיות מדוייקים יותר בפעם הבאה, ועוברים בלי לשלם גרוש נוסף. אז קצת דיוטי, קצת קפה וזהו. מה כבר יש לעשות – עולים, טסים, נוחתים, מגיעים לחום הישראלי, לרמי לוי לעשות קניות לשבת ולהלם התרבותי שמהר מאד נשכח כשנמצאים בארץ אירופאית מסבירת פנים.

עד הפעם הבאה.

 

 

בוחרים במסלול הארוך

קמנו לבוקר ערפילי בקור של 3 מעלות, שגרתי למקום מסתבר.
אחרי התפעלות נוספת מהממקום וארוחת בוקר משובחת, עמדנו לצאת אבל התעכבנו כדי לבקר בבית הקפה בקומה 4, שלא הספקנו אתמול. עולים ומגלים עולם של קריסטלים. למעשה תמונת קריסטל ענק היא שגרמה לי להחליט להגיע לשם, אבל אתמול לא מצאנו איפה זה מתחבא. לא יאומן איזה אוסף יש שם, כבר כשנכנסנו היה הלם אנרגטי עצום, ונשארנו זמן קצר בלבד, להתרשמות, התלהבות ויצאנו בעומס מטורף שהתפוגג רק כמה שעות מאוחר יותר. אז לא רק ארמון אלא גם משכן לאבנים מרשימות ביותר, וגם מוזיקת רקע אתמול והיום – בדיוק מהדור שלנו. מעניין להכיר את האיש שמאחורי כל הקומפלקס הזה. אולי בעתיד.

החלטנו לקחת את הדרך הארוכה. לא הבנו למה על אותו מרחק בקילומטרים יש הבדל תהומי בזמן נסיעה, מה עוד שאלו דרכים ראשיות יחסית – מסומנות בצהוב על המפה… אז בחרנו בזו הממוזפרת 7A ומצאנו את עצמנו בעוד ערוץ יפה יותר מהקודם! איזה מזל!!! קר ממש, הכל רטוב, יש יותר ירוק בסביבה ויותר שמח בלב. עצרנו מלא פעמים בדרך כדי לצלם, ירדנו כמה פעמים אחרות כדי להרגיש את המקום, והבנו למה הנסיעה איטית –
זה כביש מהיר, כך מסומן במפה – 7A, אבל כנראה מה שנחשב למהיר של לפני עשרות שנים – דרך עפר עם בורות, אבנים, לפעמים גם אנשים ומשטרה שעקפו אותנו ועצרו וחוזר חלילה. לא ברור מה בדיוק עשו שם.

היינו די לבד בכל הדרך המדהימה הזו, עד שהגענו לסופה, או פשוט לצומת קטן עם פניה ימינה להמשך המסלול. כבר בהתחלה היה שלט עם המון מדבקות ונהר שזורם בעליה, פלא פלאים (מצולם). חשבנו שעכשיו אנחנו יורדים בכביש, המסלול בהמשך נראה מפותל למדי, אבל מסתבר שעלינו ולא סתם עלינו אלא הגענו לכביש של "טראנס אלפינה" בהרי הקרפאטים. מדהים, פשוט מדהים – עולים ועולים ועולים, נוף נפרש מול העיניים רחוק יותר ויותר, הרים מעושבים שברור כי בחורף הם מושלגים לגמרי, והלב מתרחב לראות את היופי. הגענו אפילו למקום שחצי מהכביש נפל למטה, והחצי השני היה החלק היחיד של הרכז. ממש שפיץ לנסוע עליו. מרגש.

נסיעה די ארוכה ואז יורדים, ומחליטים להמשיך להורזו – כפר אמנים שמתמחים ביצירות חרס של האיזור. קצת מאוחר אבל אנחנו זורמים עם הכביש וההחלטה, אוכלים צהרים בדרך אצל אנדרו הנחמד, מגיעים לכפר ועוקבים אחר השלטים המכוונים, ובקצה העליון אכן יש כמה בתים ועליהם מלא צלחות מעוטרות. עייפים התרשמנו מהמקום, מהנשים, קניתי צלחות כמובן, ולא נשארים אלא ממשיכים בנסיעה לטירגו-ז'יו כדי לנוח ליום הבא, מתוך ידיעה שלא נספיק לראות שם משהו.

בחרנו מלון בבוקינג, הגענו והסתבר שהוא….. לא משהו….. עדיף לא להתעכב על זה. ביטלנו את ההזמנה ועברנו לפנסיון קטן נעים הרבה יותר, לאכול במסעדה סמוכה לפי המלצתם (במולן ANNA), לחזור ולישון את הלילה. יום של נסיעה מטורפת, ללא ספק. מזל שיש חולה הגה אחד והרפתקנית נודניקית איתו, שמוכנים לנסוע ככה בלי בעיה.

נוסעים מפה לשם

בוקר מול המים אחרי שיחה ארוכה עם פלורי בלילה, במהלכה הבנו שהעיר הקרובה דרובטה טורנו סברין אולי לא כל כך משעממת כמו שחשבנו. אז נסענו לבדוק. תמונות אחרונות של הדנובה וחולפים על פני שערי הברזל שוב, ואנחנו בעיר עם מגדל מים גבוה, פארק קטן לידו, מרכז קניות מימי הקומוניזם מהצד השני, ובעיקר התרשמנו מקבוצת נוער שעשתה סיבוב שלם כדי לחצות כביש במעבר חציה, ולא סתם לחתוך איפה שבא להם.

אחרי החנות המיושנת עברנו למול המודרני לכוס קפה ושירותים נוחים, הפסקה מתודית ובדיקת המפה למסלול קדימה. הוחלט על צפון, לחלוף על פני טירגו ז'יו ולהמשיך בעמק יפה שג'ורג' המליץ עליו עד שנגיע לפטרוסני. מצאנו מקום לינה מחוץ לעיר והזמנו חדר, ויצאנו לדרכנו. כבר צהרים אז עצרנו במסעדת דרכים שכל הסימנים הראו שכדאי, אכן היה כדאי. בלי מילה אנגלית אצלה ועם עזרה מלקוחאוהב ישראל ויצאנו שבעים.

המישור התחלף לשטח הררי, מלא עצים יבשים כי כבר סתיו וזה רק בגלל השלכת,למרות שנראה יותר כמו אחרי שריפה. שעה ומשהו ועם הכוונה של גוגל מפות יצא שעברנו את טירגו ז'יו מהצד, רק כדי להגיע מהר לערוץ יפיפה עם עצים ונהר ומפלונים קטנים בדרך, מרחיב את הלב. אין ספק שהנוף ההררי נעים לנו יותר וטוב שנסעהו עוד שעה אחת כדי להיות בתוך הטבע הזה.

כמעט ערב והגענו למלון-ארמון שהזמנו מראש. מרחב מטורף מעוצב העץ טבעי על כל פיתוליו וגווניו, שמכיל אולם אירועים, מלון שנראה כמו טירה, מסעדה, בריכת שחיה ומרחב משחקים, בר ומסעדה בטבע. ליד זה גם מלא רכבי 4×4 ובקומה העליונה בית קפה מלא מלא קריסטלים, שרק למחרת גילינו אותם.
זו היתה חוויה לביטת שם לאכול בנחת ארוחת ערב וללכת לישון במיטת הנסיכה.

יום טיול מקומי

ארוחת קלה מול המים, אחרי זריחה מעודנת וקרירות נעימה של בוקר.

שאלנו לאן כדאי לטייל וקיבלנו כמה המלצות. הראשונה קשורה לתשוקה להיות ביער, יש כאן הרבה כאלו, מסתבר שיש גם מסלולי הליכה רבים. הגענו לנ"צ (שלט פצפון שלא היינו יודעים על קיומו אלמלא הטיפ בעניין), שמים תרמיל ומתחילים ללכת. מסתבר שרבים הלכו כאן לפנינו, שזו עליה שלא מתאימה לקיבה מלאה, ושהיער מתחיל כבר בהתחלה, אז כל התירוצים האלו הספיקו לנו כדי להנות מטיול קצר ביער, ומתמונות מרשימות ביותר.

משם המשכנו הלאה ונתקלנו בהר המפורצף. אי אפשר לפספס אותו, יחד עם פינת התיירים הדוממת כיאה ליום שני. התרשמנו, צילמנו, עשינו וי, המשכנו הלאה בין מים משמאל ושלכת מימין.

פלורין המליצה לנסוע לכפר צ'כי בהרים, לדבריה זה כמו לחזור 100 שנה לאחור. מצאנו דרך יפיפיה מתפתלת של כמה קילומטרים, סלולה, צרה ונוחה למדי, כל זמן שאין רכב דוהר ממול… צילמתי מלא עלים בכל מיני צבעים. אני לא מפסיקה להתלהב מהצבעוניות הפורצת הזו.

הגענו לכפר. פשוט ושקט, אין אנשים בחוץ לשוחח איתם. פשוט כפר. דומה לאחרים כמותו בצפון, אבל כאן ליד הצימרים של הדנובה הוא כנראה חריג בנוף. מיצינו מהר והמשכנו עד קצה הדרך… כדי לחזור חזרה בין כל השלכת שלא מפסיקה להדהים.

התלבטות קצרה לגבי ההמשך והוחלט לבדוק את הצד השני, מרחצאות מפעם עם מים בריאים כל מיני. חוצים את העיר, ממשיכם בעמק ומגיעים לבתי מלון מודרניים והמון אנשים מטופחים הולכים במדרכות. הגענו לבית הבראה ענק, אבל המשכנו עוד קצת הלאה וגילינו את המקום האמיתי. בית שנראה כמו ארמון נטוש, לא צריך דמיון מפותח כדי להבין איך זה נראה פעם. ריח גופרית באוויר, אנשים מתרחצים בנחל עצמו, כמעט כמו פעם.

אחר כך שוחחנו עם פלורין מנהלת הפנסיון בו שהינו, מסתבר שבילדותה היא הגיעה לשם פעמים רבות עם הוריה הרופאים, זוכרת את המקום בגדולתו, והיתה מוכנה לרכוש אותו היום ולשפץ, אבל זה "קצת" מעבר ליכולותיה…

חזרנו ובילינו ערב שלם במחיצת פלורין, הכרנו אישה מרתקת. נחתם יום נוסף.

נדודים לאורך הדנובה

אחרי יומיים עיר הגיע הזמן לזוז. התוכניות לא מוגדרות, הכיוון הכללי כן.

לוקחים רכב ונוסעים מערבה, יש שם דנובה אחת שזורמת בגדול, ויש נופים ואנשים. לא צריך יותר. יוצאים מהעיר, נופי עמק גדול ויבש. אם חשבתי ירוק אז התבדיתי, הרבה יובש חום כמו סתיו בארץ, אבל העצים מפצים בגדול עם השלכת.

בשלב כלשהו מצד שמאל יש כחול, מים, דנובה. הכביש ממשיך לאורכה, העמק מתחלף להרים משני הצדדים, כאן רומניה ושם סרביה, לטבע לא אכפת כי הוא הררי ושופע עצים כאן וגם שם. יש שערי ברזל עם כל מיני דברים מעשי ידי אדם, וחולפים עליהם בלי לשים לב. בלוז ברדיו קריר ויפה, מספיק טוב ככה.

מקום ראשון לעצור בו – דרובטה סברין. כתוב שיש מבצר עתיק, לא חשבנו לעצור בו אבל מסתבר שחנינו בדיוק לידו, אז ביקרנו. תיירותי לחלוטין. יצאנו. מחפשים מסעדה ומוצאים מזרקה קינטית מדליקה, עוצרים להתרשם ומצלמים את הקשת. הבטן מודיעה שמספיק התרשמות, צריך אוכל, יש מסעדות מסביב, בוחרים אחת מלאה אנשים, אנחנו מצטרפים להמון. יש בתפריט חומוס! מהמרים על מנה חומוס ומקבלים ממרח צהוב עם טוסטים. הגשה מדליקה, טעם מוזר (שכחו לערבב עם טחינה) אבל משעשע.

המשכנו בדרכנו ונזכרנו שצריך שירותים, אז עצרנו בקניון עם מחירים מצחיקים של דברים. התאפקנו וקנינו ממש קצת, והתחלנו לבחור מקום לינה – פנסיון על גדות הדנובה. דרך יפה, פקק בגלל תאונת דרכים, עיקוף והמשך והגענו. אישה מקסימה, מקום יפה,, אוכל טעים, סוף סוף קיבלנו סלט חצילים מקומי בטעם הנכון.

מעט אורחים כך שישבנו אנחנו ופלורין כל הערב וחלקנו סיפורים (שלה מרתקים ביותר) וככה קינחנו ערב נעים ורגוע על גדות הדנובה.

 

קריובה ביום זו לא קריובה בלילה

לקום לבוקר קריר עם מרבד עלי שלכת לדרוך עליו ולהרעיש את השכונה השותקת.

קמנו מוקדם. לא יודעת למה העניין הזה של לקום מוקדם בחופש, כנראה הסקרנות לא מבינה שאפשר לישון קצת יותר, אז מוקדם במלון לארוחת הבוקר (סבירה), מוקדם לרחוב המוצל, הקריר (הישנוני) ומוקדם לפארק הגדול בעיר (כמעט ראשונים), שאי אפשר להיות בקריובה בלי לבקר בו (כך נכתב ונאמר בכל מקום).

הלכנו מהמלון לפארק, ברור, סך הכל 2 ק"מ, הליכה של בוקר. זו הנאה פרטית למצוא דרכים וסמטאות קטנות וללכת לאט כדי להנות מהדרך, מה שלוקח במונית דקות ספורות להגיע ליעד. הגענו לבוקר בפארק מקסים, קריר, שלכת, קרני שמש יוצרות תאורה מושלמת לגוונים מדהימים של שלכת, ונשאר להרגיש בתוך סרט טבע אישי.

יש גם אגם, מעיין נובע שזורם ככה על הדרך ונשפך אליו, גשרים יפים, גן חיות פצפון עם (לא להאמין) דובים, אריות, טיגריס, קופים… לשמוע שאגת אריה באמצע הפסטורליה, שני עונה לו וכל החיות האחרות מעדיפות לשתוק. נראה כמו מקום טיפולי, אני מקווה שכן, שזה לא רק מקום לכלוא חיות.

כל פארק הוא נקודת חן של טבע באמצע העיר, מאחר ואנחנו יוצאים בקרוב לטבע האמיתי, ובעיקר כי השמש זרמה איתנו עד שנמאס לה, התכסתה בעננים ולנו נעשה קר, קיבלנו סימן מובהק שאפשר לחזור. חזרנו. נעשה חם… קצת קפה וקצת יוגורט לתידלוק (ביו, אורגני לא טבעוני) ונשארה משימה אחת מתוך השתיים שקבענו – ללכת למוזיאון האמנות כי הפסל של ברנקוזי שם בשבילי, ומלא תמונות של המאה ה 19 בשביל איתן. באנו, ראינו, נהנינו, יצאנו.

אחר כך אוכל. צהרים, אור ישיר חושף את האמת השגרתית של העיר בפינות אחדות, יש הרבה מקומות ריקים שבדיוק נסגרו, ועוד מלא אחרים נטושים כבר מלא זמן. נקיון יחסי במרחב, נעים. הבדל תהומי בין איזור חדש מואר לתיירים, לבין רחוב מקומי שגרתי עם צל עמוק של עצים. המוני האנשים שבאים בשבת בצהרים לטייל ולאכול, והרוב לא באמת קובע איפה הכי טוב לאכול, כי הם בקטע של פיצה, אז ללכת לפי הרוב לא הכי מתאים לנו (שפוטים של "הפיצה" בבוגרשוב וזהו). בצהרים. כל כך הרבה תיאור עיר כי חיפשנו מקום לאכול, כשכבר מצאנו והזמנו התברר שאין להם חלק מהמנות, אז יצא שהסתובבנו מלא, ורעבים. הקריטריון לאוכל – לא מקום ריק, לא רק בשר, עדיף לא פיצה ושיהיה מוכן מהר, אז הפתרון – אוכל מהיר ב"ספרטן", צ'יפס, סלט ושווארמה עוף. מהיר, אלגנטי, טרי, אפילו טעים. יחד עם זאת אני מאמינה שיש מקומות עם קולינריה משובחת קצת יותר מצ'יפס ושאוורמה. לפעמים להשביע את הקירקורים זה מספיק טוב.

מרוב הליכה (כן, הכל ברגל, 12 ק"מ עד עכשיו) אנחנו כבר מכירים את המרכז כמעט כמו אצלנו, חוזרים לקפה ומתקבלים בחיוכים נלהבים של האישה המקסימה מאתמול, מחייכים לאנשים כאילו אנחנו בעלי המקום, כמעט מתחילים להרגיש בבית. אם כבר בבית אז קצת שלאפשטונדה כי חופש, ואחרי זה נראה מה. יש עוד ערב שלם לבלות.

האפשרויות העירוניות אומרות לבדוק קניון אחד לפחות. נסענו וגילינו, איזו הפתעה…. קניון! אותו דבר כמו כולם, נוח שהכל צפוי ומצד שני לא מרגש, פשוט תכליתי. עשינו סקירה כללית, לא קנינו כלום, היה כבר ערב אז נשברנו ונישנשנו פיצה. טעות. לא נחזור על זה שוב.יסוגרים יום שני.

 

 

קריובה, משעשעת ממבט ראשון

הכרטיס היה זול, הזמן התאים, היעד לא מוכר לחלוטין, שלוש סיבות מצויינות להגיע לקריובה.

התחלנו בעלייה למטוס כמעט ריק, דוקא לידינו המקום נתפס. תוך דקה גילינו איש מדהים, מצחיק, מצאנו שפה משותפת וככה חצי זמן טיסה העברנו בצחוק פרוע, שיחות הזויות והנאה גדולה. תודה לנועם. כמובן שלא ניתן לשחזר כלום מהדברים שנאמרו בחוסר פוליטיקלי לגמרי, וטוב שכך, העיקר שהתחלנו את הטיול בצחוק.

אותו צחוק המשיך איתנו גם כשהגענו, זו דרך מצויינת להסתכל על הדברים, בחירה להנות ולהשתעשע. אז הגענו למלון פרסטיג', כי לא מצאנו פנסיון באיזור, וכי היו תמונות של ארוחת בוקר.  היה קטע של מיזוג אויר שלא עבד, החלפנו חדר וזה, מזל שיש חדרים עם מיזוג תקין. קיבלנו חדר עם עמוד באמצע, שירות מיוחד!

נו, קריובה, מה יש כבר לעשות כאן. כמו כל מקום – יוצאים מהמלון ומתחילים ללכת. יש מזרקה יש חנויות, מאפים, מלא פיצריות (ברומניה יש מלא פיצריות משום מה) והעיקר – האויר שונה, הריח שונה, האנשים נראים אחרת, הפרחים מרהיבים אחרת, וזה כיף. להרגיש אחרת לזמן קצר.

אטרקצית? חוץ מכל הדברים התיירותיים הרגילים שכתוב עליהם, היתה גם הצועניה שאיכשהו נכנסה לתמונה ולא משנה איפה היינו (עקבה אחרינו???). מזרקה מומלצת מוזיקלית מוארת בלילה שהגענו והיתה דוממת לחלוטין (פועלת רק בשמונה בערב וזהו)… צעירים שלא דוברי אנגלית, טוב שיש תרגום של גוגל. בובות זומבים בחנות לצעצועי ילדים (עם חינוך כזה פלא שיצא דרקולה אחד או שניים?). לוח שליטה בחדר של מיזוג אויר אבל במלון שבו יש רק מיזוג מרכזי ואין באמת שליטה… מלא זויות יפות לצילום. רחוב שלם של שמלות כלה, נראה שכל המקום די מותאם לחתונות, כל מלון מתהדר באולם שמתאים לארוחת חתונה. רגע, עכשיו שאני חושבת על זה, היום יהיו פה שתי חתונות בו זמנית. אמרו שהרעש לא מגיע לחדרים… אני מניחה שנגלה הערב אם הם צודקים, או שנצטרף לרעש.

לא לשכוח שאנחנו לא לבד, קבוצת נשים חביבות מהטיסה הגיעו גם כן למלון, יש עם מי להעביר דאחקות בלובי של המלון. טיסה כמעט ריקה אבל עיר קטנה אז נפגשים כאן וגם ברחוב, כולנו תיירים באותו מסלול.

תוכניות – פארק רומנסקו ש"אסור להחמיץ", מוזיאון לאמנות לראות פסלים של ברנקוזי, להתבונן באנשים, ללכת בשכונות, לגלות מסעדה מקומית מדהימה שרק אנחנו והמקומיים נדע עליה, ללכת, לנוח, לשתות מים.

הכי כיף – המקלחת במלון. על זה סיפור נפרד… אולי.

 

3 תמונות על הקיר

3 מתנות שקיבלתי לאורך הזמנים, תלויות על הקיר להזכיר לי סיפור שלם שיש להן לספר.


תמונה מספר 1

מתנה ליום הולדת שהיה מזמן מזמן לפני המון שנים, מחבר שלי עוד לפני שהיה חבר שלי, אפילו לפני שהכיר אותי באופן אישי (ומסתבר שהיכר אותי יותר טוב ממה שאפשר לדמיין), ורצה שאבין את מה שהוא ראה בעיני רוחו ואני המשכתי להתעקש שהוא טועה. כתוב שם ככה –

"אילו היה באפשרותי לתת לך
דבר אחד בלבד
הייתי נותן לך
את היכולת לראות את עצמך
כפי שאחרים רואים אותך
עד כמה הינך
אדם מיוחד במינו."

אני התעקשתי לשייך את הכתוב "כפי שאחרים רואים אותך" לאנשים שחשבתי שראו אותי באמת, וכל הזמן שללו את המיוחדות שלי, לא הבנתי שיש עוד הרבה אחרים שרואים אותי ולא מפחדים.
לקח לי שנים של הסתגלות לעובדה שלא כולם נוצרו כדי לפגוע בי, שיש קומץ אנשים טובים שאוהבים, קומץ נוסף שפשוט נמצאים בטוב, ועוד המון שאם יכירו אותי אז יהיו בעדי. להבין שהעולם בסדר, ואני יכולה להוריד כמה הגנות ולחיות מתוך ידיעה שאני מוקפת גם בטוב.
המון זמן עובר ואני צריכה את התזכורת הזו, כי "נשמות טובות" יש תמיד, ואני לפעמים שוכחת שהם לא באמת רואים אותי אלא רואים את הפחדים שלהם מולם, כי אם היו רואים היו מבינים כמה טועים ומפסידים אותי בגדול, אז התמונה שניתנה באהבה תלויה לי מול העיניים.

אם זה לא יום אהבה אז מה כן?

תמונה מספר 2

וונדר וומן יכולה. ברור. צריך להסביר?
לאלמוג (הבן שלי) יש מנוי על מתנות מדליקות. הוא קיבל את התמונה ומיד העביר אלי, כי ברור שאני וונדר-וומן…
אוהבת קומיקס, אוהבת עוצמה, אוהבת לחייך ולשבור כמה שלשלאות בחיים מדי פעם.
אוהבת שגל גדות הכניסה את וונדר וומן לנישה הנכונה שלא היתה בגילגול הקודם, אז וונדר וומן משדרת לי משהו חדש ורענן שלוקח קדימה עם נימה אישית שלא היתה בה קודם, גם הנימה האישית שלי… ולוגיקה פשוטה אומרת ש:

היא אישה = היא יכולה,
ולכן אם אני אישה – אני יכולה!

תמונה מספר 3

פעם באתי לדבר עם המורה והיו עוד אנשים מסביב אז התנצלתי ואמרתי שאני לא רוצה להפריע. המורה אמר שיש לי אישור להפריע מתי שבא לי, שלף עט וכתב:

בס"ד (כי הוא דתי… דה…)
לכל מאן דבעי
אישור להפריע
(וחתם את שמו)

נכון שזה נשמע פשוט וקל, אבל בתור פולניה קיבוצניקית מצויה (שילוב מזעזע) למדתי להפנים את עצמי לפינות צדדיות כדי לא להפריע, השתדלתי לזרום עם כולם ככל האפשר (לא ממש הצלחתי) ניסיתי לא להתבלט (בניגוד לאופיי המוזר) והמושג "להפריע" היה אצלי כמו שלט חוצות שצועק – את מפריעה, את ממש לא בסדר!
ככה פתאום לקבל אישור להפריע היה כמו שיעורי בית חדשים שניתנו לי במהלך השיעור, ואני מאז מנסה להפריע, באמת מנסה, לפעמים אפילו מצליח לי, ואז מתברר שלא הפרעתי לשום דבר, מקסימום התנצלתי ויצאתי החוצה בסומק קל. העולם לא התהפך, מקסימום ההפרעה שלי גרמה לכמה גלגלים לזוז למקום חדש, לא תמיד מוצלח אבל תמיד נוצרה תנועה, ותנועה זה טוב.
אז אם הפרעתי זה בסדר, יש לי אישור להפריע.
אם לא הפרעתי – כנראה שיש לי עוד מה ללמוד בתחום.

מי שמפריע – משפיע!

 

"אדם בעקבות גורלו"

פתאום הכל מסתדר – סרט אחד גדול של אופנועים, מדבר, אנשים טובים וחופש, נופים מטריפים של מדבר פתוח וענק בארץ אחרת, ולא שהכל מותר, אבל… יחסית למקום בו גדלתי הכל מותר. סקס כחוויה בלי כל מיני דיעות קדומות, אמון, צחוק ואהבה….

אדם בעקבות גורלו זה סרט שעכשיו אני רואה שוב, אחרי שהציף את ילדותי בתשוקות שונות שעד היום אני מנסה להגשים, מסתבר, בלי לשים לב בכלל. חלומות של מדבר לעבור בו (בלי לחיות בו), של אופנועים לרכב עליהם (מעולם לא הצלחתי לעבור את מחסום ההגיון ולהוציא רשיון לאופנוע), ארצות הברית הענקית שרק מחכה לי (הגעתי, אבל מעולם לא למדבר הגדול שם, רק לערים הגדולות) ואנשים טובים לחיות בקרבם, קומונה כזו (קיבוץ זה בדיוק ההיפך..) והגברים – פיטר פונדה, דניס הופר, ג'ק ניקולסון, אחחח… גברים… (תפיסה ילדותית, אין ספק).

אז הלכתי על תחליפים, בלי לשים לב, ועכשיו אני מבינה שהם פשוט – תחליפים, לא הדבר האמיתי, משעשע לראות את הבחירות שלי ככה עכשיו. חלומות ילדות מוגשמים בדרכים מוזרות.

המדבר תמיד מהווה בשבילי חוויה חולפת, משהו לעבור בו, לעצור ולהרגיש את המרחבים. הנופים המשגעים, שקיעות, תמונות דומות למה שנצרב בזכרון מאז. אוהבת את המדבר אבל במידה, זה כנראה לא המדבר האמריקאי הגדול נטול הגבולות. עכשיו אני מבינה למה אני מחפשת כל פעם פינה עם נוף אינסופי שלא רואים ממנה עמודי חשמל או מבנים כלשהם.

פסטיבלים נותנים לי תחליף משעשע לחברה קלילה ולא מחייבת, לא שיפוטית, מרחפת משהו מעל המציאות עם סמים דומים מאד למה שיש שם בסרט, למציאות שהיתה אז כמעט כמו היום. מותר לעשות שטויות, ללבוד בגדים אחרים, שיער ארוך, מרידה במוסכמות שיוצרת מוסכמות אחרות שאפשר למרוד בהן, אהבה חיצונית והרבה רגשות אחרים קטנים מתחת לפני השטח. לא קומונה (איזה מזל) אבל כן חבורת אנשים שמשום מה אני לא מצליחה לחבור אליהם אלא רק מרחוק, נגיעה קלה על פני השטח.

מדיטציה, הליכה ליד הנחל, רחצה יחד בעירום בנחל כי עירום מותר, מועדף, יפה, חופשי. טאי-צ'י או תנועה איטית כלשהי שמתחברת ל… משהו, לנשמה, העיקר שאפשר. הכל מוכר ממה שהיום נמצא כמעט בכל מקום ואז היה רק ל"משוגעים" שמורדים במערכת, ואני רציתי למרוד במערכת רק לא ידעתי איך, אבל כן מצאתי מדיטציות, עולם רוחני עצום לברוח אליו במקום לקחת סמים ואפילו אחר-כך גם טאי-צ'י.

הקצב בסרט אחר לגמרי, איטי. לצלם אופנוע בקלוז-אפ מלטף, לעבור לאט על החלקים וכמעט לגעת במתכת החשופה, הצבועה, הקרה. לצלם מעגל של אנשים עומדים, לאט לאט לתת לכל אחד פריים משלו, מבינים שיש מעגל די מהר אבל יש זמן להכיר את כל האנשים במעגל. איטי. לפעמים אני חוזרת לקצב הזה, למרות החיים המטורפים שיש עכשיו. אני לפחות יודעת לאן אפשר לחזור.

אופנוע… הו כמה צעירים תלו אז תמונת האופנועים על הקיר ודמיינו את עצמם יושבים ככה, רוכבים לעבר השקיעה בארץ אחרת, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.טוב, זה לא הוגשם בשום דרך.

מצחיק איך הכל מתחבר לפשרה אחת גדולה של מציאות, קודם כל כי לא הצלחתי להגיע לשם כשהייתי צעירה וויתרתי על טיול התרמילים העצמאי לטובת זוגיות וחיי נישואין שנראו הבחירה הכי נכונה באותו זמן (וואוו, כמה טעיתי!), ואז ויתרתי על אופנוע כי זה מסוכן, אחר-כך ויתרתי על עוד דברים אבל עכשיו אני מבינה שהכל נצרב בזכרון, והמון מעשים שלי היו כדי להגשים את החלומות האלו בדרכים עקיפות, בלי שירגישו, כדי למלא את הנפש. הדבר האמיתי היה אז ושם, ואני הייתי כאן ואחרת.

הצליחו לי דברים אחרים, ועכשיו אני רואה מול העיניים (כותבת כשהסרט רץ מולי על מסך קטן) תמונות ילדות, אני מזהה את ההגשמות האלו, את ההחמצות האחרות. זה אומר שנולדתי בתקופה נהדרת שיצרה המון חלומות, נולדתי חולמת ואני לפעמים גם מצליחה להגשים. עכשיו שהתמונה ברורה אולי אוכל אפילו ליצור נתיב הגשמה מוצלח, החיים נמשכים, אני אופטימית.

לראות את הסרט אפשר כאן, לקחת בחשבון שיש המון פרסומות קופצות וכאלו, העידן החדש של היום.
http://putlockers.fm/watch/qd7RY2GK-easy-rider.html