רוחניות חדשה

אין חדש תחת השמש,
אחרי הרבה שנים של תובנות ישנות אני ממשיכה להביא עוד תובנת ישנות כי שום דבר לא חדש באמת (גם אתם) אז נא לשים את האגו בצד, הכל נאמר כבר ולכן החשיבות של מי שאומר עכשיו היא רק כמרענן ולא כממציא.

אין דבר כזה אוכל בריא מוחלט,
מה שבריא לך לא בהכרח בריא לי. כל המלאים האלו או חלב סויה/עיזים/קוקוס וכל השאר לא עושים לי טוב, אז האוכל הבריא המוגדר ככה בחברה – לא בריא לי. האוכל הבריא לי הוא מה שהתאמתי לעצמי לאורך השנים אחרי תהייה וטעייה ותגובות לא נעימות כשלא התאים. יש דבר כזה – אוכל בריא לי.

מדיטציה יכולה לעצבן,
ועצבים הם לא מדיטציה, אז אפשר להתעקש ולהתקדש למדיטציה, ואפשר לזכור שמותר גם להתעצבן ולשנות שגרה, העיקר שאחר-כך נרגעים.

"רפואה משלימה" זה "טיפולים אלטרנטיביים",
ולמרות שהחליפו את המילה כדי למכור יותר טוב, לא החליפו את המהות – זו אלטרנטיבה ובעברית – אפשרות, לא הדבר היחיד שאפשר לעשות אלא חלק ממכלול שיש בו עוד אפשרויות טובות לא פחות.

אני יודעת,
שאני לא יודעת הכל, מקסימום מנסה להבין.
אני חיה בין אנשים שחושבים שהם יודעים, והאמת מוסתרת מאחורי וילון כדי שלא יגלו אותה.

גיל, גלים וגילויים

יש דברים שלא מדברים עליהם, כי הם מסגירים מציאות שמשום מה לא גאים בה ולא מדברים עליה בקול רם. אבל אני כנראה לא נורמאלית, אז אני מדברת "על זה", ולא, לא על מין אלא על גיל. בעיקר כי אני יודעת … המשך קריאה

קרם (שוקולד) חרובים

פעם למדתי בשנקר, הייתי כבר אמא והיו עוד אמהות איתי, היה נפלא. שנה וחצי של החלפת מתכונים לצד לימוד מאסיבי של דיגום ותדמית וכל הטכניקות האחרות הקשורות באופנה.

רותי, אמא למופת, לימדה אותי מתכון של ממרח שוקולד, ואני שיניתי אותו לחרובים (אלרגית לשוקולד)
עם עוד כמה שינויים שלי, אבל העיקרון זהה – מכינים לבד, טעים, בריא (יחסית לדברים הקנויים).
איך היא אמרה – אפילו יש שם ביצים טריות!
*** כדאי לזכור שחרובים לא מתנהגים כמו קקאו, אז צריך לערבב הרבה את התערובת לאחר שמורידים מהאש, כדי למזג את כל החומרים יחד (יש לחמאה נטיה להשאר בצד ולהיות לא חברותית).

chocolateחומרים שלב 1:
200 ג' חמאה
1/2 כוס אבקת חרובים (בערך 4 כפות גדושות) חרובים
1 כפית נס קפה מומס בכף מים.
3/4 כוס סוכר (אפשר קצת יותר לפי הטעם)
וניל/קוניאק/רום

לבשל הכל ולערבב טוב עד שהמרקם חלק (יש כאלה שמחממים במיקרו, כנראה אפשר גם).
לקרר מעט ולהוסיף בערבוב מהיר ביותר –
2 ביצים טרופות

– כשחם שווה למרוח על העוגה
– כשמתקרר לשמור במקרר ולהתחיל לחגוג על ממרח שוקולדי בריא.
– אפשר גם להוסיף לממרח אגוזים וקצת טחינה ולהכין כדורים קטנים (אפילו מצופים בקוקוס) – יוצא ממתק בריא למדי.

עוצמה

ראיתי את הסרט הזה. עלתה מחשב ראשונה…

העוצמה נמצאת במקומות הכי לא צפויים.
זה מה שגיליתי בי יום אחד,
אחרי שנים של איומים,
יום אחד עניתי בשלווה מוחלטת – אז תלך.

ואז הכל התפרק, במקומות הכי לא צפויים.

סגירת מעגל

ביום שישי הלכתי לקבר של מאיה בת חן.
אני מתחילה מהסוף כי ההתחלה היתה מזמן ויש בה כל-כך הרבה לספר, שהסוף מספיק טוב להתחיל בו.

איתן אמר ללכת כדי לסגור את הנקודה הקשה שהיתה בינינו, אמר שהגיע הזמן שאני אדבר איתה. אז נסענו.
לא חשבתי מה להגיד כי זה ממילא נראה לי מטופש, לדבר אל האבן, אני מכירה קברים מגיל צעיר ואבנים לא באמת עונות כשמדברים אליהן.

הגענו, הלכתי למצוא את האבן שלה, ושם היא כתבה – "עשיתי כמיטב יכולתי". גיכחתי קלות, כמיטב יכולתך? השארת אותי נטושה שם באמצע הדרך ומאז אני מפורקת במקום שאף אחד, כולל אני, עדיין לא הצליח לתקן. זה נקרא כמיטב יכולתך?

התחלנו להתווכח, היא אומרת עשיתי כמיטב יכולתי, ואני מנסה להבין שאולי זה נכון, זו היתה היכולת שלה, ואני צריכה לא לבוא בטענות, אני צריכה לסלוח… אבל הרי כבר שוחחתי איתה על כך כל השנים האלו, אז הגעתי לאותה נקודה – לא מוכנה לסלוח, אני יודעת שזו לא היתה מיטב היכולת, ויותר מזה, חלק ממני נלקח. אני רוצה אותו בחזרה.

אז הבנתי, לא משנה מה היתה היכולת ומה היה המיטב, משנה רק העובדה שחלק ממני נלקח על ידה, והיא לא רצתה להחזיר. בכל השיחות אחר-כך, גם כשכבר שיחררה את כל הידע שלה ואני ידעתי בדיוק מה לעשות כדי שתבריא והצעתי לה, היא סירבה. היא לקחה את האמון, היא לא היתה מוכנה לקבל שאני יודעת מה שהיא לא הצליחה לקרוא, היא לקחה איתה את האפשרות הנפלאה של מורה לתת לתלמידה שלה לגדול ולזרוח.

אז ביקשתי את החלק הזה בחזרה. היא כבר לא צריכה אותו. היא ממילא בתוך השלם שלה, ועכשיו אני יכולה לקבל את שלי בחזרה. היא צחקה, אמרה שאני צודקת, החזירה לי את הקופסה שלי, זו שבאתי איתה כדי לפתוח ומעולם לא הצליחה לעזור לי לעשות זאת, ולידינו עמד כל הזמן זה שהיא דיברה אותו רק פעם אחת ונשרפה, ואני דיברתי איתו שיחות חולין.

יצא שכן דיברתי אל האבן, וכן מילמלתי מילים בבית קברות ריק, מזל שהיה ריק, וכן סגרתי נישה שפתחה פצעים פעם, אז אולי עכשיו דברים מתחילים להסגר. הזהירות שלי והרגשות האחרים אומרים שהסקפטיות נשארה, האחיזה שלי או הצורך שלי או איך שנקרא לזה אומרים שגם כאן אני אתן סיכוי לדברים להיות, כי אחרת בשביל מה כל החיים האלו?

עכשיו יש אותו שאנחנו יכולים לדבר שוב. לא שאנחנו מדברים אבל האפשרות נפתחת.
הקופסה הסגורה חזרה אלי, הכל עוד בפנים, 14 שנה הם זמן מספיק לשמור קופסאות סגורות, לדעתי אפשר לפתוח.

אמרתי למאיה תודה,
מאיה צחקה והלכה,
חזרנו הביתה.

יום הולדת בשבת

היום יום שישי, מחר יום הולדת.
מאחלת לי הגשמה (שטמון בה כל מה שביקשתי בלי לפרט יותר מדי).
לא חייב לפי הסדר, כן חייבת להיות שם בריאות טובה.
אוהבת אותי, לפעמים, כמו כל פולניה טובה.
מחר יום הולדת, חגיגה נחמדת 🙂

8Z6A4397small

אני אוהבת פסטיבלים

פעם זו היתה זכות גדולה להשתתף בפסטיבלים של עשרות אלפי אנשים, להנות מהשפע.
היום יש סטיגמה אחרת, אז אני מודה כמו אלכוהולית שנחשפת – אני אוהבת להיות בפסטיבלים.

חזרתי אתמול מפסטיבל אושו, והיום אני מתרגלת לשגרה.
רקדתי המון, הלכתי למדיטציות שגם בהן רקדתי, רקדתי על הדשא בלילה, רקדתי מול קבאקו ונועה זולו שחתמו את הפסטיבל, ועד עכשיו התופים והדיג' מהדהדים לי בגוף בעונג מופלא.

אכלתי מה שהבאתי מהבית, אבל היה גם ארטיק קפה משגע שכמה יחידות ממנו התעכלו לי במערכת והעלו חיוך על שפתי. אני בטוחה שהיה אוכל טעים, אבל בשלושה ימים של רוח האוכל הבסיסי מתאים לי יותר.
שתיתי המון. שתיתי מים, אחרים שתו משקאות יותר משפיעים, אפילו קולה! עישנו סיגריות בכיוון הרוח, היה עשן מתקתק יותר… טוב, זו בטח קטורת…

היה חם, היה טיפטוף קל בלילה, היה גישמון בבוקר ששימח אותי, אפילו הטבע בעדי ואומר לי שכבר סתיו, ואחר-כך שוב היה חם כל-כך שהבריכה פיצתה על כל טיפת זיעה דולפת.

היה דשא עם קוצים, היה דשא בלי קוצים (כי הם נתקעו לכולם לפני) שאפשר לרקוד בו יחפה, היו מחצלות לשבת עליהן, אנשים שישבו על המחצלות וחייכו אחד לשני, קשרים שנרקמו ככה עם אנשים שלפני רגע לא הכרתי, ועכשיו אנחנו בשיחה כאילו גדלנו יחד בגן.

כן, אנשים, בשלושה מקבצי גיל בולטים – צעירים שבאים כי זה פסטיבל, לא משנה מה הכותרת, לא מכירים את אושו, נהנים להיות ברוח ובאוירה. אנשי אמצע 30-40 שמכירים ובאים ביציאה מהשגרה, מכירים לא מכירים, הולכים לכל הסדנאות שאפשר, נחשפים לנגיעות של ידע ולא שבעים מזה. ואנשים בגילי 50+ וקצת יותר, שהיו בפסטיבלים מהתחלה, פרצופים מוכרים שנפגשים בכל מיני מקומות בארץ ומרשים לעצמם להשתחרר לכמה ימים, יודעים להבדיל בין אושו לנטראז' לשאקטי, מתגעגעים לשאנטיפי של פעם, לבראשית, לסגול, מעבירים חוויות של אז ונהנים ממה שיש היום, כי זו הדרך ולכן ממשיכים להגיע, להנות מהקיים.

צ'אי-שופ, המקום שיושבים בו אפילו שהחום מייבש והצל לבן ולא מצל, הרוח עומדת. יושבים בו בלילה כשכבר אין כוח לרקוד, מקום של שיחות שבכל מקום אחר היו נקראות פלישה לפרטיות, כאן נפתחות ההגנות, מותר להגיד, להתייעץ, לספר, כאן אני במקום בטוח.

משאירים טלפון לטעינה בחוץ בשקע מזדמן והטלפון נשאר שם כי לא גונבים אותו. משאירים דברים באוהל בבטחון מוחלט שהכל ישאר שם, גם הבלגן. מאבדים דברים והם נמצאים ומוחזרים, לא יאומן כמה אמון יש במקום אחד.

הכל בסדר, מותר ונכון להיות ולשחרר, לתת אמון, להיות מוקפת באנשים טובים, במעשים טובים, להרגיש חיבוק קולקטיבי שמחזיר אותי הביתה עם חיוך ועוד קצת חוזק פנימי.

הרוחניות?
כן, הלכתי למדוט קצת, נפתחו עוד כמה חלונות בשבילי באופן פרטי.
הבנתי סוף סוף איך להוציא ממני את המיותר שמכביד כמו משקולת, וברגע שהמיותר יוצא ממני וזז הצידה תוך שניה הרוח נוסקת לשמיים, לרחף במרחבים עצומים של ידע בלי מאמץ בכלל. (מדיטציה, תיקשור, כל מילים האלו שהיום נאמרות בזהירות). שחררתי, רקדתי, שחררתי, נשמתי, שחררתי…. אוהבת את המדיטציות של אושו.

החומר?
לא מדברים על עבודה בפסטיבל, אבל כן עניתי על שאלות שעלו, אולי אפילו יהיו מזה טלפונים להמשך, כי בשלושה ימים של חופש לא רציתי לשוחח על מה שהיום אני חוזרת אליו.

עכשיו יום ראשון, חוזרת לשגרה לאט כי אני מכירה כבר את התהליך. עוד מעט הפסקה וים, ואחר כך שוב עבודה בקצב קצת שונה. את התובנות אני אעלה ברגע הנכון, חלק כבר נכנסו למקומם הכתוב, חלק מחכות להבשלה.

אני מאחלת לכל אחד מקום של פסטיבל לעצמו, מקום בטוח, משחרר, מלא אמון.
אני שמחה שיש אנשים שהקמת הפסטיבלים היא האושר שלהם. איזה כיף, תמשיכו ככה. תודה!

שומרת שגרה

התנצלות –
אני לא לוחמת,
לא יכולה להיות בקו החזית,
לא נוסעת להתנדב בדרום
נשארת במקום מוגן ונחמד.
אזעקה כל כמה ימים
כדי להיות בסדר עם העם הלוחם
וכל השאר – שגרה.

אוי לבושה הפולנית,
אני מתוסכלת אבל אין על מה
אני בחלק הזה של העם שרק מקשיב
תומך בשיחות מלב אל לב
עוזר בדברים כל-כך קטנים
ולא לוקח חלק אמיתי בלחימה.

אני מתנצלת על שלמות קיומי
ובלב מקווה תמיד להיות בשלמות הזו.
כואבת את המוות הנורא והמיותר
חווה חוסר אונים כמו כולם
פחד אישי ישן וחדש גם מגיע
ואין לי מה לעשות
חוץ מלשמור שגרה.

אז אני שומרת שגרה
מדברת עם הלקוחות שלי,
שומרת על השגרה שלהם,
בועטת לי בתחת כדי לא לעצור
כדי לא להתעכב על מה שממילא אין לי אפשרות לשנות בו
בועטת להם בתחת כי מבקשים יפה
וממשיכה בשגרה מעצבנת והכרחית
בזמן הכי לא שגרתי שקיים.

2014-07-29 08.47.59נמאס לי ממוות,
הדיונים בפייסבוק יוצרים מלחמה שניה,
אני שונאת מלחמות
תמיד שנאתי
ומיום ליום יותר
אבל אני נלחמת להשאיר שגרה לחזור אליה.

יש ים, יש גלים, יש שמש,
מעט אנשים בחוף בעונה הכי חמה
לים לא אכפת משום דבר, הוא שגרתי,
לומדת ממנו שאני כאן וזה מה יש
מפזרת אהבה שגרתית
מייחלת לשלום שגרתי.

תפיסת מציאות אחרי שיחה עם המאסטר

בכל שנה הוא מגיע ללמד את האנשים בארץ. לפעמים יש לי שאלה לשאול אותו, ושנה שלמה לחשוב על התשובה.
שנה אחת לא התאפשר לי להיות בגשקו, אלא רק ביום הראשון שלפני ארבעת ימי הרוויה.
יום של לימוד הנוגע בכמה נושאים, של ישיבה בערב בקרירות שאחרי החמסין, בחשיכה העוטפת, בחיבוק לא מוחשי של אנשי טאי-צ'י ותיקים שבאים לשאול שאלות קצת שונות מהרגיל.

שאלתי –
אם טאי-צ'י-ווי פירושו דרך, שהיא דרך חיים, איך דרך זו באה לידי ביטוי היום, מול קשיים אישיים וסביבתיים.
ענה לי תשובה רחבה, הצלחתי לזכור רק חלקים ממנה –
ראשית שאל אם אני מכירה את המושגים stillness, motion (בתרגום חופשי – דממה וזרימה). עניתי בחיוב.
דיבר על התחושות העולמיות, מיתון למשל, אמר שאפשר להקטין הכל לרמה תפיסה של אדם, שזה בעצם אותו הדבר.
אם מתייחסים למשמעות המוקטנת, אפשר לשלב את הידע ולמצוא פתרונות רבים.
הוסיף שיש לו דוגמאות, אבל מעדיף להשאיר אותן לעצמו, שלא אתפס לפתרונות שלו אלא שאמצא את שלי.
אמר שהוא יודע שאני יכולה למצוא כמה דרכים של טאי-צ'י כדי לזרום בעולם.
אני עדיין מסובבת את המילים בראש, מחברת חיבורים ולא ממהרת למצוא פתרונות.

בסוף הערב ניגשתי אליו, רציתי למקד את הדברים לנקודת ההבנה שלי.
stillness & motion מתחברים לי לסיי-טאי.
שאלתי – לאחרונה כל דבר מתחבר לי לסיי-טאי. גם התשובה שלו לשאלה שלי. הכל בא משם – הזרימה-תנועה והדממה-קיפאון, ההתרחבות והמיקוד, הכל כבר נמצא שם, וכשמתרגלים טאי-צ'י הכל נמצא גם בטאי-צ'י. לפעמים נראה לי שהמיקוד שלי שינה מקום, ואולי אני פועלת לא נכון. הכל קיים בתוך הסיי-טאי, כל התשובות כבר שם, רק צריך להגיע אליהן.
לאחר כמה שאלות בירור שלו ותשובות קצרות שלי, הגיב פתאום בהתלהבות וצחוק,
אמר -"Very-Good… Congratulation" ולחץ לי בחוזקה את הידיים בשתי ידיו.

עכשיו אני הולכת עם חיוך, התמונה קצת יותר ברורה. יש על מה לחשוב בשנה הקרובה,
בעצם – יש על מה להיות בשנה הקרובה. החשיבה כבר לא ממש חשובה בתוך החלק הזה.