כאן ועכשיו

עבר הווה ועתיד,
שאלת החיים כאן ועכשיו –
האם למחוק את העבר?
לא לחשוב על העתיד?
אם כן מדוע קיימים עבר, הווה ועתיד?

מסתכלת מתוך התודעה, חלק ממה שמפעיל את הגוף הזה, נותן אפשרות להמשיך ולחיות עם כל הקיים סביב הגוף שלנו.
הידיעה על העבר והמסקנות הנובעות מידיעה זו מקלה על החיים ברמת ההשרדות – הסיפור המוכר על מערכות הגוף המתופעלות בהתאם למצב חיצוני – אדם פגש אריה בפעם הראשונה, בא ללטף אותו, האריה "הוריד" לו יד.
בפעם השניה שראה אריה – הגיב אחרת – תגובה אופיינית המתחלקת לשלוש אפשרויות – לברוח, לקפוא במקום, לתקוף (Fight, Freeze, Flight = FFF), והגוף פעל בהתאם – שיחרר את כל החומרים הדרושים על מנת שהאדם יוכל לעשות את הפעולה המיידית להצלתו. בעצם הפחד הפעיל כאן כמעט את כל המערכות, ללא שליטה של התודעה המכוונת, אבל הפחד נובע מידיעת העבר, אז אם כך ברור שיש חשיבות רבה לידע זה, אחרת לא היינו שורדים (היתה הולכת עוד יד…), ולכן לומר שלחיות כאן ועכשיו בלבד ללא תלות במהלך החיים היא אמירה מנותקת מהמציאות.
בדומה לכך עצם הידיעה על מסלול ההליכה של האריה, תגרום לאדם לסטות ממסלול זה על מנת לא להתקל בו – חשיבה מתוך ראיה עתידית, ולהתבונן בדאגה לצדדים בכל פעם שהוא מתקרב לנתיב זה, דאגה ממה שאולי לא יקרה כלל.

אנחנו כבר מזמן לא חיים כדי לשרוד, מהלך חיינו משלב הרבה יותר מנשימה ובריחה מאריות (ואולי לא…), ולכן ההבנה של חיים כאן ועכשיו יכולה להתחיל "לנקות" שאריות מיותרות של עבר והווה שהתרגלנו לספח לחיינו.
דוגמה מצויינת להראות את מה שמיותר היא להתבונן לרגע באמא הפולנייה (ויסלחו לי הפולנים – אחי למוצא הגנטי) –
" תלבש סוודר, קר בחוץ" (חמסין מצוי אבל אולי תהיה קצת רוח בערב) – דאגה מופרזת הרבה מעבר למידה הנכונה, אך מתבססת על מקורות שהיו בעבר נכונים, הופכת לחרדה מיותרת ביחס לעתיד.
ההמשך יכול להיות משעשע עוד יותר – "אמרתי לך ללבוש סוודר, עכשיו תראי איך הצטננת, אני עוד אהיה חולה ממך ככה…" (בבקשה להתעלם מהמשפט האחרון, לא שייך כרגע) – כעס על מה שהיה, הרבה יותר מדי, הופך לתוכחה, לא משרת כלל את ההווה. (בכולנו יש את החרדה, את הכעס, החל מהרמה האישית – כעסים עצמיים, פחדים מוגזמים, ועד להתייחסות גלובלית – אקולוגיה, פוליטיקה. הכל נכון, משפט המפתח הנקשר לרגשות אלו הוא המידה הנכונה, אבל זה נושא אחר – WEI-WOO-WEI (ווי-וו-ווי) עשייה באי עשייה , בטח אכתוב על כך בהמשך).

"כאן ועכשיו" – אני מדברת על החושים הראשוניים, על מה שהגוף מכיל על מנת להיות כאן, על מנת לקבל מידע על מה שקורה עכשיו, על מנת לחיות כרגע בצורה הנכונה ביותר לנו. זה כאן ועכשיו הכי מיידי, הכי זמין. האם אנחנו נותנים לעצמנו את הנוכחות המלאה שלנו בהווה הפיזי? בדרך כלל לא. בדרך כלל הנשימה היא תהליך טבעי, ללא התייחסות אליה, עד שהופכת להיות רדודה וחסרת משמעות, חסרת אויר, חסרת הבסיס ההכרחי לגוף (בבקשה לקחת נשימה עמוקה אחת לטובת המשפט הזה, ולטובתו העליונה של הגוף שלך). אנחנו לא מפנים את המודעות לקיים סביבנו, מקבלים הכל פשוט כקיים, עד שהופך להיות נעלם ואפילו חסר. רק כשחסר אנחנו חוזרים אליו ומוסיפים ברמות מוגזמות, ובכך מנסים לפצות על העבר בהווה שהופך להיות מוגזם, ובדאגה עתידית שמא לא יהיה.

לא רק כאן ועכשיו – אנחנו חיים ונושמים וקיימים רק ברגע הזה. כל השאר הוא מה שסביבנו. אם היינו ברמה של חשיבה אחת בלבד, היינו נאלצים להיות רק בהווה כדי להתקיים, לא היה חשוב העבר או העתיד, מאחר והקיום היה מותנה רק במה שקורה כרגע, וכרגע עלי לנשום, עלי להתקיים, עלי לחיות. אבל, מכיוון שאנחנו יצורים תבוניים, יצרנו לנו מערכת חשיבה המבוססת על זמנים שונים. יש לנו נטיה לראות את הזמן כלינארי –
עבר, הווה, עתיד
לידה, חיים, מוות
התחלה, אמצע, סוף…
כך שכל פרק זמן קשור בקודמו ובזה שבא אחריו. מכיוון שכך, אנו חיים מתוך מודעות משולבת של העבר, ההווה והעתיד, כאשר המשקל של כל אחד מהם משתנה בהתאם למה שקורה בחיים.

זמן – כאן ועכשיו הוא מושג של זמן, הוא בעצם הזמן היחיד הקיים באמת, קיום כל השאר מותנה בחשיבה שלנו.
מושג הזמן הלינארי מקובל, מאחר וזה מה שהתרגלנו אליו – לומדים הסטוריה, מדברים על מדע בדיוני, חיים לפי חשיבה של מה שהיה ומה שיהיה, ואת ההווה פשוט מקיימים כי הוא קיים. כאן טמונה ההיקבעות הבסיסית –
הזמן העכשוי קיים, חיים אותו, נותנים לו את החשיבות הגדולה ביותר, כי הוא הדבר הממשי היחידי.
כדי להיות בזמן הזה בצורה הטובה ביותר, צריך להתחיל להבין שהוא קיים.
לעשות פעולות של זמן הווה מתוך מודעות לזמן הזה, ובכך להיות נכונים בקיום שלנו.
באופן מעשי אני מדברת על העברת המודעות להווה –
עכשיו בזמן קריאת המילים האלו – להפסיק רגע, לקחת נשימה עמוקה ולהרגיש את האויר זורם דרך האף, לתוך הגוף, להרגיש איך הריאות מתמלאות אויר, איך הגוף אומר תודה על השאיפה הזו, ועכשיו לנשוף את האויר החוצה, לרוקן את הריאות, לפתוח מקום לאויר חדש להכנס לגוף ולחזור על התהליך. (נו, למה אתם מחכים?… לנשום…)
עכשיו להתבונן בבגדים שלובשים, לראות את צבע הבגד, לתת לעיניים לנוח על הצבע ולחוש את כל מה שמתלווה לצבע הזה.
עכשיו להעביר יד על הראש ולחוש את השיער/קרחת, לחוש את משקל היד על הקרקפת, את החום, את התנועה שנוצרה בכתף, בכל שריר שקשור לתנועה הזו.
עכשיו להריח את הפרח שנמצא על השולחן,או את הקטורת (כולנו רוחניים במידה מסויימת, אז יש קטורת), את הבושם…
באופן מחשבתי אני אומרת – לשים את הדגש על הקיים, לא מתוך ביטול העבר והעתיד, לא מתוך דחיית הכעס והדאגה לחלוטין, אלא מתוך ידיעה שהכל קיים, והדגש הוא על מה שקיים היום.

כולנו חיים את ההווה העכשוי, אבל חושבים את העבר והעתיד בזמן ההווה הזה שחיים בו, וכך חיים בכל הזמנים ביחד, אבל עדיין בהווה, אז אפשר להניח את המחשבות הצידה לפעמים, להיות רק במה שעכשיו, עם מכלול הידיעות שצבורות בנו מוכנות לשליפה, אבל לא מהוות גורם מכריע בחיים כרגע.

ועוד לא דיברתי על זמן מעגלי, גם זה יגיע ויסתור את כל מה שכתבתי כאן….

מתכון ללמידה נכונה

כאשר באים ללמוד אצלי, אני מקדימה ואומרת שהדברים לפעמים נשמעים מטורפים לגמרי, מעוררי מחלוקת, התנגדויות פנימיות, ויכוחים ועוד כל מיני סערות קטנות. לכן מי שבא ללמוד, מן הראוי שיהיה מודע לסערות אלו, יהיה מוכן מראש לכך שהדברים לפעמים מוזרים הרבה יותר מהמקובל, ולכן יבוא מכיוון עצמי שונה וחדש.
נתתי הגדרות לשלבי ההכנה העצמית, ניסיתי לכתוב הכי פשוט שאפשר, וזה מה שיצא –

לאהוב
הרייקי מורגש כאנרגיה של אהבה.
המפגש הזה, וכל מפגש אחר בחיים יכול לנבוע מתוך מרכז האהבה.
כאשר אנחנו באים באהבה, פירושו שאנו באים בפתיחות לדברים, מתוך קבלה והסכמה למה שקורה, מתוך ידיעה שהכל נכון, מתוך תחושה נכונה.
התרחבות הלב בנתינה ובקבלה מאהבה היא התרחבות המאפשרת קליטה של כל שמסביב ללא שיפוטיות.
הכל נכון.

להסכים
פתיחות זו, מעבר להיותה נעימה ביותר, מאפשרת גם את היכולת להסכים לדברים שקורים, ללא ויכוח. להתבונן ולקבל את קיומם, לאפשר לעצמנו את החופש להיות בכל מקום מתוך הסכמה.
מתוך שכך אנו יכולים לקבל את עצמנו כפי שאנו באמת – בעלי יכולות בלתי מוגבלות, אינסופיים. אנחנו יכולים להסיר את הכבלים החיצוניים שמוטלים עלינו, אלו שבאים דרך הביקורת העצמית, ציפיות של החוץ, דימוי אישי וכו', ולהיות מה שאנחנו מהמקור – "בצלמו ובדמותו".

להבין
כאשר אנו מסכימים לקבל הכל כהווייתו, מסכימים לקבל עצמנו ללא גבולות, אנו מאפשרים לידע להגיע ולהיספג בנו כחלק מאיתנו. כל ידע, כל דבר. הגבולות נעלמים, השלילה נעלמת, נשאר רק החיוב של הדברים.
כך כאשר מגיעה תובנה של ידע – נוצרת בנו הארה קטנה, הכל ברור. התמונה מתבהרת, ואין מושג איך לא ראינו את זה קודם (המנורה הקטנה של הקומיקס).

לראות, לדעת
חיבור היכולת האינסופית שלנו עם ההבנה החדשה הפשוטה הזו, מביא לדברים מופלאים:
אנו מגלים שכל דבר אפשרי.
כאשר מגיעה תובנה של ראיה – אנו מסוגלים לראות ללא גבולות.
כאשר מגיע ידע חדש – הכל מתחבר במקומות הנכונים.
ברגע שהכל מתחבר – אנחנו כמו קוסמים בחיים – החיוך שלנו מדביק אותנו באושר ואת כל הסביבה שלנו, הזמן מתאים לנו פתאום, אנחנו מספיקים מה שרצינו, היכולת מתחברת להבנה… מתחילה להיווצר שלמות פנימית שלנו כלפי עצמנו, ושלנו כלפי העולם.

שחרור התודעה (MIND) מתוך חיבור לאהבה, מביא ידע אינסופי ואושר גדול

כשמסתובבים מהר הכל זורם

יש לי סחרחורת.
הלכתי להחליף משקפי קריאה, אני כבר בשלב הזה בחיים
התברר ששמו את העדשות הפוך
העין הטובה קיבלה חיזוק והחלשה נחלשה עוד יותר
העולם הסתחרר כפול.

ישבתי פעם על סחרחרה
סובבתי את ההגה הצהוב כל-כך מהר
עד שראיתי רק קו צהוב רץ לי מול העיניים
הריכוז העצום לא השאיר מקום לדבר בעולם מלבד הקו הצהוב
ואז עזבתי
הרמתי מבט
וראיתי רק קו צהוב מול העיניים
הכל רץ במהירות מטורפת, עצים, עננים, בתים, חוטי חשמל
עולם מטושטש של כלום ורק הפס הצהוב נשאר מול העיניים.

אחר כך הכל עצר, גם הסחרחרה האטה
העולם נעמד, מול המהירות המטורפת
נכחה בבהירות עצירה מוחלטת וסופית.
בזוית העין ריצדה תנועה בשארית של פעם
אבל אני נאחזת בקו הצהוב,
מייצבת את העולם לעצירה גמורה
עד שיחזור לעצמו ואוכל לנשום עולם חדש.

הניצוץ שבלב

הלב הזה יש לו כל מיני מהלכים לא ברורים. המערב רואה אותו כשריר, מצייר אותו עגול למעלה ושפיץ למטה. מי שרואה את הציור האדום של הלב יודע מיד למה הכוונה. המזרח נותן לו אלמנט ומרידיאן, וההודים נותנים לו צ'אקרה שלמה בורוד וירוק.
אצלי הלב לא קשור בכלל לדברים האלה, אצלי הלב מכיל את האור שבו קשורים החיים שלי. האור הזה פועם בכל מיני עוצמות, בכל מיני צבעים, אומר לי כמה חיים יש לי היום, כמה החיים שלי מוארים בכל רגע.

יש אנשים שהמקום הזה אצלם חשוך. זה לא אומר שאין חיים, רק שהאור הלך לאיבוד. אי אפשר להכיר אנשים כאלה, לא רואים עליהם שהאור שלהם חלש כל-כך עד כי יש בהם חושך. האנשים האלה יודעים להסתיר יפה כל-כך את החושך, אחרת מזמן לא היו מהלכים חיים בינינו. כל אחד והסיבות שלו, כל אחד והחושך שלו.

יש כאלו שלא יודעים על החושך שבלב שלהם, הם עסוקים בלהסתיר את החושך מעצמם בהצלחה כל-כך גדולה, עד כי הם עצמם חושבים כי הלב שלהם מואר. הם בעצם לא ממש יודעים מה האור הזה שמציף את הלב, הם כבר מזמן לא מכירים אותו, הם רק יודעים שיש להם לב, שהוא פועם, שהוא נותן להם לחיות עוד יום ועוד יום, אבל את האור בחיים הם שמים במקומות אחרים בגוף, בעיקר במוח שיודע להסביר נפלא כמה אור זה טוב. המוח שלהם מלא ניצוצות שלא מתאימים למקום שלהם, אבל רק מעטים רואים את זה, אלו שיודעים לראות ניצוצות של אור שבאים מהלב.

יש אנשים שכבה להם האור בלב, הם עצובים, הם יודעים שהאור נעלם, הם מחכים שיחזור. הם לא מסתירים מעצמם את האור שכבה, הם מסתירים מהעולם. לא תראו עליהם את החושך שלהם, הם יכולים להיות אנשים מצחיקים ביותר, ליצנים של ממש, ועל הקיצוניים ביותר אולי תצליחו לראות את האור שנעלם, ממש כמו הליצן העצוב שלפעמים לא ממש יכול להסתיר את העובדה, שהניצוץ הזה קיים רק כלפי חוץ.
יש אחרים עצובים שרואים עליהם את העצב, הוא הפך להיות תמצית חייהם. לפעמים נותנים להם תרופות שיאריכו חיים, אבל לא יביאו את האור. יש אחרים שפשוט חיים בעצב, חושבים שהאור הזה כבר לא יחזור, ומתמלאים בעצב עוד יותר גדול. העצב הזה מדבק ושולט בעולמם, אין מקום אפילו לניצוץ אחד, והאבסורד הוא – ניצוץ אחד יכול להתחיל להאיר את החושך שלהם, אבל צריך המון כוח ואמונה ללא גבול כדי לתת מקום לניצוץ הקטן הזה להגיע. צריך כל-כך הרבה כוח, ורק מעטים יכולים למצוא את הכוח הזה בעצמם. יש אנשים ברי מזל שיודעים שהם בחושך, יודעים שעזרה תביא להם את הכוח, ומוצאים את הכוח לפנות ולבקש עזרה. לפעמים מצליח להם להתחיל, ואחרי ההתחלה הם יכולים להמשיך, עם המון אהבה מאלו שהתבקשו לעזור, וגם נענו להם.

יש אנשים שהיו באור כל-כך גדול, הלב שלהם התמלא באור הזה, הם אהבו את העולם כולו, הלכו וחיבקו באהבה אמיתית כל מי שהתקרב אליהם. הלב התרחב והכיל עוד ועוד אור, היה להם קשר ישיר עם האלוהים, הם היו מוארים בעצמם, עד שנשרפו. האנשים האלה עד היום מחפשים את האור שאבד להם, מחפשים את המלאות שהיתה ונעלמה, מחפשים להפיח חיים בלב החשוך, זה שהיה ניצוץ חייהם והנה כבה במפתיע. האנשים האלה מלאים געגועים לאור ההוא, חיים רגיל לעצמם, חיים רגיל לעולם, הכל נראה בסדר, אבל הם חיים ללא חוש האור שהיה בהם. משהו חסר, כל אור אחר נראה אפל לעומת מה שחוו קודם, כל אור נעשה חיוור לעומת העוצמה שהיתה סביבם ובהם. האור נמצא אבל הם לא רואים, הם מחפשים את האור הגדול עוד יותר, עד שיחזור הם חיים בצל של עצמם, מחכים בסבלנות כי יודעים שיחזור, הרי דבר גדול כזה לא הולך לאיבוד, והסבלנות היא הדבר היחיד שיש להם להאחז בו.

הניצוץ הקטן הזה שמפעים את הלב מחוץ לסדר הפעימות הרגיל – זוהי תמצית הרגש.
כמו תמצית של שמן ריחני, או של טיפות וניל על קצה הלשון, של שוקולד גודאייבה שמתפרק בחיך לאלפי זיקוקים של עונג, של אורגזמה אנרגטית מתמשכת, של אהבה. הניצוץ הזה חייב להיות, אחרת אי אפשר לחיות.

14 אוגוסט 2007

רק אני (רק את / רק אתה)

אני אוכלת בעצמי
אני מחרבנת בעצמי
אני נושמת בעצמי
אני מריחה בעצמי
אני רואה בעצמי
אני מדברת בעצמי…

אף אחד לא לועס לי
אף אחד לא מחרבן עבורי
אף אחד לא נושם בשבילי
אף אחד לא מריח דרך האף שלי
אף אחד לא רואה בראיה שלי
אף אחד לא מדבר את דברי…

ולכן
אני היחידה שמוצאת את הנתיב שלי
אף אחד לא יכול למצוא אותו בשבילי.

כל העולם מקיף ומתלווה, קיים ועוזר
מורה, מדריך, חבר, מטפל, מאסטר, גורו
נמצאים שם בשביל עצמם,
ואני מתלווה אליהם לזמן קצוב בשבילי

כי רק אני
נמצאת
בדרך
שלי.

(כמטפלת או מורה אני מאד מאכזבת את אלו שרוצים שאמצא עבורם את הדרך.
לא הולך. מצטערת, אין קיצורים. ככה זה בראיה שלי).

שיחרור

היתה שאלה על אמנות לחימה שהעלתה בי זכרונות. פירקתי את המילים,
אמנות
לחימה…

אמנות, מילה ראשונה אפשר להתחיל בה, על זה אני יודעת משהו, למדתי פעם.
למדתי להתחיל מהפשוט ביותר ולהתקדם לאט הלאה.

עיפרון הוא פשוט, לפחות במראה ראשון, רק קו, רק צבע אחד, כל אחד יכול לצייר בעיפרון כי כל אחד יודע לאחוז עפרון ולהעביר אותו על הדף. לא בעיה לצייר בעיפרון, מורכב יותר להגיע לציור טוב.
מתחילים בהכרת הקו דרך סוג העופרת.
בעופרת קשה אם לוחצים על העפרון חזק יותר הקו יוצא מעט כהה יותר, אבל בעיקר שוקע לתוך הדף וחורץ אותו.
בעופרת רכה אם לוחצים על העפרון חזק העופרת נמרחת והקו יוצא עבה, המון גרגרים משתחררים והצבע חזק.
כל עופרת נותנת תוצאה שונה בלחץ שונה, ופתאום הקו האחד ההוא של ההתחלה, הופך להיות קו עם אפשרויות שונות, והכל רק בזכות שינוי הלחץ המופעל עליו, שינוי העופרת בה משתמשים.

עפרון יכול ליצור כתמים.
קו יכול ליצור כתמים, אם שמים הרבה קוים אחד ליד השני. צריך לדעת איך לשים אותם, ללמוד את הטכניקות השונות מהרכיבות כתם מרשת של קוים. עופרת קשה תביא את הקוים הדקים ואיתם אפשר לעשות רשת שלמה של הצללות, לגלות שקו יכול להיות גם כתם, והכתם יכול לשנות את הגוון שלו לפי כמות הקוים שנמצאים בו. הצפיפות מהווה גורם אחד, הלחץ גורם משני, כיוון הקוים נותן עומק להצללה, וכמות השכבות תורמת נדבך נוסף. אחר כך מגלים שיש עוד ועוד אפשרויות, נקודות מרחיבות את הרעיון לעוד קשת שלמה של הצללות, וכל זה רק עם עפרון קשה וחזרה מונוטונית ועקשנית על אותה תנועה, אותו רעיון.

אם לומדים איך ליצור קוים בלתי נראים מגיעים לכתמיות אחרת, זו שלא מפרידה בין הקוים אלא יוצרת המשכיות של כתם. עופרת רכה תתפזר על הדף, תביא את הכתם שאינו קוי, זה שמחליף גוונים לפי מידת הלחץ המופעלת עליו. בהתחלה יראו את הקוים, אדם לא מיומן יתקשה ליצור כתם מושלם שנראה רק כמעבר מהכהה לבהיר, יראו את הנסיונות המגושמים משהו ליצור כתם חלק, יווצר כתם קוי. עם הזמן, התירגול ולימוד השליטה הכתם יהפוך מושלם יותר, הקוים המקריים בתוכו ייעלמו, תיווצר אחידות, הדמיה של צבע הולך ונעלם.
עופרת קשה נוחה לציור קוי, עופרת רכה נוחה לציור כתמי, שילוב של שתיהן מאפשר ליצור ציור שיש בו הכל, צבעוניות של אפור על כל גווניו.

שימוש בעפרון לסוגיו השונים מאפשר ללמוד טכניקה מסויימת, להשתלם בה. אבל לימוד הטכניקה עדיין לא הופך את המשתמש בעיפרון לאמן ראוי להערכה, אלא לטכנאי מוכשר שיודע להשתמש בכלים שברשותו כמיטב יכולתו, ולעיתים מיטב יכולתו אכן מרשימה ברמה הטכנית.

אין אמנות בטכניקה, יש מיומנות, אבל האמנות נחבאת מאחור, נמצאת שם, מחכה לזמן המתאים לה. אמנות לא מגיעה כאשר הטכניקה נלמדת, אין לה מקום. היא לפעמים נשלפת באופן מקרי, ואז הרישום הופך להיות מלהיב, מרשים, מעורר השראה לרגע, מחייה את היוצר בתחושת התעלות קלה. אמנות שצצה ככה נותנת מקום להמשיך הלאה וללמוד את הטכניקה, נותנת שאר רוח לתרגילים המייגעים של הרישום, מסמנת שיש לאן להמשיך.
עם הזמן האמנות עולה יותר לפני השטח, לפעמים האדם מצליח אפילו להבין את הביטוי האמנותי שיש מאחורי התרגילים שהוא עושה, אבל עדיין לא מבין את המושג אמנות, מושג חמקמק.

יום אחד זה יכול להגיע.
הוא מניח נייר מולו, שם את העפרונות בצד, מתבונן בנייר.
מתבונן בנייר.
אוחז בעפרון
אוחז בעיפרון אחר
משהו חולף בו
הוא רואה את הרישום על הנייר הלבן
הוא מכיר את הרישום השלם שכבר נמצא על הריק מול עיניו
הוא חש בעוצמת הנגיעה על הדף, העפרון רוקד בין אצבעותיו
היד מושטת קדימה וכל שנשאר עבורו הוא לממש את ההשראה
בחופשיות משוחררת מכל טכניקה
בשלמות שנטמעה בו עם השנים,
בתרגול בלתי פוסק שהפך את הגוף כולו לעפרון הרושם,
את הנשימה לחלק מהרישום,
התנועה נושמת את עצמה,
הוא מרחף על פני הדף בחופשיות מושלמת, ביופי נשגב של עשייה.

ואז נגמר הרישום,
נשיפה ארוכה של רווחה,
רגע של שקט
וחוזר לתירגול היום-יומי, עם ידיעה שהופנמה בכל ישותו, כי האמנות אכן שם, בכל הידע שנצבר, שמצטבר, שיצטבר ללא הפסקה, ובמיומנות שהפכה לטבע ראשון ולוקחת את הידע לכלל מעשה. לפעמים האמנות תצא בקלות ורישום מופלא יקום לתחייה, לפעמים תתחבא ותסתיר עצמה מפניו למרות שעות של תירגולים ונסיונות ורק ניירות באשפה יעידו על ההתמדה והנחישות שלו, ולפעמים היא פשוט תהיה שם, בחיבור שלו עם המהות הראשונית של עצמו, של הרישום והתוצאה לא תהיה חשובה, יש רישום או אין רישום, יש פשוט חיים.

ציור ולחימה זה אותו הדבר?
11.9.09

אמנות לחימה

היתה שאלה על אמנות לחימה שהעלתה בי זכרונות. פירקתי את המילים,
אמנות
לחימה…

אמנות, מילה ראשונה אפשר להתחיל בה, על זה אני יודעת משהו, למדתי פעם.
למדתי להתחיל מהפשוט ביותר ולהתקדם לאט הלאה.

עיפרון הוא פשוט, לפחות במראה ראשון, רק קו, רק צבע אחד, כל אחד יכול לצייר בעיפרון כי כל אחד יודע לאחוז עפרון ולהעביר אותו על הדף. לא בעיה לצייר בעיפרון, מורכב יותר להגיע לציור טוב.
מתחילים בהכרת הקו דרך סוג העופרת.
בעופרת קשה אם לוחצים על העפרון חזק יותר הקו יוצא מעט כהה יותר, אבל בעיקר שוקע לתוך הדף וחורץ אותו.
בעופרת רכה אם לוחצים על העפרון חזק העופרת נמרחת והקו יוצא עבה, המון גרגרים משתחררים והצבע חזק.
כל עופרת נותנת תוצאה שונה בלחץ שונה, ופתאום הקו האחד ההוא של ההתחלה, הופך להיות קו עם אפשרויות שונות, והכל רק בזכות שינוי הלחץ המופעל עליו, שינוי העופרת בה משתמשים.

עפרון יכול ליצור כתמים.
קו יכול ליצור כתמים, אם שמים הרבה קוים אחד ליד השני. צריך לדעת איך לשים אותם, ללמוד את הטכניקות השונות מהרכיבות כתם מרשת של קוים. עופרת קשה תביא את הקוים הדקים ואיתם אפשר לעשות רשת שלמה של הצללות, לגלות שקו יכול להיות גם כתם, והכתם יכול לשנות את הגוון שלו לפי כמות הקוים שנמצאים בו. הצפיפות מהווה גורם אחד, הלחץ גורם משני, כיוון הקוים נותן עומק להצללה, וכמות השכבות תורמת נדבך נוסף. אחר כך מגלים שיש עוד ועוד אפשרויות, נקודות מרחיבות את הרעיון לעוד קשת שלמה של הצללות, וכל זה רק עם עפרון קשה וחזרה מונוטונית ועקשנית על אותה תנועה, אותו רעיון.

אם לומדים איך ליצור קוים בלתי נראים מגיעים לכתמיות אחרת, זו שלא מפרידה בין הקוים אלא יוצרת המשכיות של כתם. עופרת רכה תתפזר על הדף, תביא את הכתם שאינו קוי, זה שמחליף גוונים לפי מידת הלחץ המופעלת עליו. בהתחלה יראו את הקוים, אדם לא מיומן יתקשה ליצור כתם מושלם שנראה רק כמעבר מהכהה לבהיר, יראו את הנסיונות המגושמים משהו ליצור כתם חלק, יווצר כתם קוי. עם הזמן, התירגול ולימוד השליטה הכתם יהפוך מושלם יותר, הקוים המקריים בתוכו ייעלמו, תיווצר אחידות, הדמיה של צבע הולך ונעלם.
עופרת קשה נוחה לציור קוי, עופרת רכה נוחה לציור כתמי, שילוב של שתיהן מאפשר ליצור ציור שיש בו הכל, צבעוניות של אפור על כל גווניו.

שימוש בעפרון לסוגיו השונים מאפשר ללמוד טכניקה מסויימת, להשתלם בה. אבל לימוד הטכניקה עדיין לא הופך את המשתמש בעיפרון לאמן ראוי להערכה, אלא לטכנאי מוכשר שיודע להשתמש בכלים שברשותו כמיטב יכולתו, ולעיתים מיטב יכולתו אכן מרשימה ברמה הטכנית.

אין אמנות בטכניקה, יש מיומנות, אבל האמנות נחבאת מאחור, נמצאת שם, מחכה לזמן המתאים לה. אמנות לא מגיעה כאשר הטכניקה נלמדת, אין לה מקום. היא לפעמים נשלפת באופן מקרי, ואז הרישום הופך להיות מלהיב, מרשים, מעורר השראה לרגע, מחייה את היוצר בתחושת התעלות קלה. אמנות שצצה ככה נותנת מקום להמשיך הלאה וללמוד את הטכניקה, נותנת שאר רוח לתרגילים המייגעים של הרישום, מסמנת שיש לאן להמשיך.
עם הזמן האמנות עולה יותר לפני השטח, לפעמים האדם מצליח אפילו להבין את הביטוי האמנותי שיש מאחורי התרגילים שהוא עושה, אבל עדיין לא מבין את המושג אמנות, מושג חמקמק.

יום אחד זה יכול להגיע.
הוא מניח נייר מולו, שם את העפרונות בצד, מתבונן בנייר.
מתבונן בנייר.
אוחז בעפרון
אוחז בעיפרון אחר
משהו חולף בו
הוא רואה את הרישום על הנייר הלבן
הוא מכיר את הרישום השלם שכבר נמצא על הריק מול עיניו
הוא חש בעוצמת הנגיעה על הדף, העפרון רוקד בין אצבעותיו
היד מושטת קדימה וכל שנשאר עבורו הוא לממש את ההשראה
בחופשיות משוחררת מכל טכניקה
בשלמות שנטמעה בו עם השנים,
בתרגול בלתי פוסק שהפך את הגוף כולו לעפרון הרושם,
את הנשימה לחלק מהרישום,
התנועה נושמת את עצמה,
הוא מרחף על פני הדף בחופשיות מושלמת, ביופי נשגב של עשייה.

ואז נגמר הרישום,
נשיפה ארוכה של רווחה,
רגע של שקט
וחוזר לתירגול היום-יומי, עם ידיעה שהופנמה בכל ישותו, כי האמנות אכן שם, בכל הידע שנצבר, שמצטבר, שיצטבר ללא הפסקה, ובמיומנות שהפכה לטבע ראשון ולוקחת את הידע לכלל מעשה. לפעמים האמנות תצא בקלות ורישום מופלא יקום לתחייה, לפעמים תתחבא ותסתיר עצמה מפניו למרות שעות של תירגולים ונסיונות ורק ניירות באשפה יעידו על ההתמדה והנחישות שלו, ולפעמים היא פשוט תהיה שם, בחיבור שלו עם המהות הראשונית של עצמו, של הרישום והתוצאה לא תהיה חשובה, יש רישום או אין רישום, יש פשוט חיים.

ציור ולחימה זה אותו הדבר?
11.9.09

קסם ההסכמה

היה או לא היה טיפול בכלל?
באופן פיזי היה מפגש, היה טיפול, היתה שיחה, היו אפילו כמה טיפולים, עד שפתאום לא נפגשים יותר. לא צריך להפגש יותר.
אחר כך נדמה כאילו לא היה טיפול בכלל…אבל החיים משתנים לתוך דפוס חדש, נכון, זה שקיים כל הזמן אבל כל הצרות הסתירו אותו. זה טיפול שזז בצניעות חזרה למקום שלו – הוא רק מפתח עבור מי שמעוניין באמת לשנות, לא יותר.

פעם סיפרו לי על מפתחות אנרגטיים, על יכולת לפתוח דלתות נסתרות, על דרכים סודיות לסובב את האנרגיה ככה שהדלת תיפתח בלי שבכלל ירגישו. לא הבנתי כלום, המשכתי לטפל. לאורך השנים התפלאתי שהטיפולים שלי לא נכנסו לי לשום קטגוריה ברורה. אפשר היה לקרוא לזה בשמות מקצועיים כמו "רפלקסולוגיה", "קרניו-סקראל"…. או בשמות מוזרים כמו "תדרי אינסוף", "מגוונים אנרגטיים"… אבל עדיין מה שאני עושה לא היה שם.

עבר זמן כמו שזמן יודע לעבור, ופתאום הכל התחבר, מצאתי שם, מצאתי חיבורים, אבל בעיקר הבנתי – כל החיבורים האלה, אם נקרא לזה מארג או בשם אחר,
הם בעצם מפתחות. מפתחות אנרגטיים. הם כמו הקסם הזה שאני מדברת עליו , מפתחות של קסם, אבל שום דבר לא נעשה בזריזות ידיים או באחיזת עיניים, הכל ברור וגלוי ועובד נפלא.

רגע, איך זה עובד?
בדיוק כמו שכתוב בכל האתר שלי, אבל מה שלא כתוב הוא (וזה החלק הכי חשוב) שיש בכל הטיפול הזה קסם אמיתי!!!
קסם שמגיע ממקום קסום, ולמרבה הפליאה את הקסם הזה מביא איתו – המטופל/מטופלת, ולקסם קוראים –
קסם ההסכמה
ועם קסם ההסכמה, הטיפול עובד בדרכים מופלאות:
לפעמים נפגשים כמה פעמים, לפעמים אפילו טיפול אחד מספיק, או מעט יותר מזה, או אפילו שנתיים ויותר אם ממש רוצים… הדברים משתנים בקצב מוזר, אישי ביותר לאותו מטופל:
דיכאון הופך ליצירתיות כמעט בלי לשים לב,
קפיאה במקום משתנה להתקדמות בקצב שלא ניתן לצפיה מראש,
בריאות מוצאת לה מקומות להתנחל בהם,
והחיים משנים כיוון מבלי לזעזע,
עם טעם חדש, ריחות ומראות מאירי עיניים.

הקסם מתקיים בשני תנאים הכרחיים –
הסכמת המטופל לבוא לטיפול, להבין שטיפול פירושו – שינוי,
וכפתור ההפעלה שניתן לי, מונח בידיים שלי ללחיצה בלבד.
אחר כך אפשר להתחיל להמשיך לחיות.

מתכון חזרת לחג פסח – החריף הפולני האולטימטיבי

1חזרתאיך מכינים חזרת?
קונים בתמימות חבילת שורשים בסופר, עטופים בניילון וחסרי ריח לחלוטין.
מגיעים הביתה ושמים במקרר, עדיין תמים למדי.

יום לפני ליל הסדר ניגשים למלאכה –
לוקחים קערה, שמים בפנים פומפיה (מגררת) עדינה, עוטפים בשקית ניילון ומשאירים פתח קטן ליד.
שמים כפפות על הידיים.
קושרים מגבת מטבח על הפנים, שיכולה לכסות גם את העיניים.
מרחיקים את כולם מאיזור האסון עד להודעה חדשה.
פותחים את כל החלונות (שיטה נהדרת להרחיק זבובים עד החג הבא).

מתחילים –
מתחת למים קולפים את החזרת.
שמים את החתיכות בתוך הקערה המכוסה, מכניסים יד אחת, בשניה מחזיקים מבחוץ את השקית שלא תזוז, מתחילים לגרר.
יש שורשים קשים להפליא, אלו בדרך כלל מגיעים אליך כדי לאתגר את שרירי היד.
יש שורשים רכים, הם אצל השכנים.
לוקח בערך חצי שעה לגרור שני שורשים רגילים.

התוצאה –
מטבח שנראה כמו אחרי התגוננות בפני טיל כימי.
ריח של טיל כימי שהורג את כל מי שמסביב.
אדים של טיל כימי שלא יוצאים מהבית לשום מקום, הם לא ראו שהחלון פתוח.
עיניים אדומות, נזלת היסטרית, ידיים שורפות – כי כל ההכנות נראות משכנעות, אבל החזרת מנצחת בשלב הראשון…
אבל השלב השני שווה את זה –
על השיש בקערה (עדיין עם ניילון, צריך תעצומות נפש להסיר אותו ולהמשיך לשלב הבא) רסק חזרת לבנבן שמחכה לסלק האדום ושאר הרכיבים כדי להיות מעדן חריף פותח נשמות ואפים לערב ליל הסדר.

ההמשך אופטימי – מוסיפים סלק ועוד כל מיני חומרים, הלבן הזה הופך להיות ורוד, וכדרך הצבע הורוד – הוא גם ידידותי יותר לסביבה, הופך להיות חריף פולני ראוי לשמו.

פסח שמח – שיגשוג ופריחה (קצת אופטימיות)

כל הברכות לאביב מרגשות בעיני, כי אביב זו עונה יפה, ריחנית, שמחה. השמש מתחילה לצאת החוצה ולתת סימנים של נעימות, הים משנה פנים מדי יום, עובר בין רגוע לגועש, השמיים עוד עם עננים (אני אוהבת עננים), ולא כל-כך חם, אבל כבר לא קר.

9203ואז מגיע החג ואומרים – שיגשוג ופריחה.
שיגשוג זו מילה מוזרה כשמפרקים אותה להברות, ולכן היא נחמדה בעיני, אני אוהבת לשגשג, אבל פריחה….. זו כבר מעשיה אחרת.
מאז ומתמיד דאגתי לפרוח באביב יחד עם הפרחים, בהבדל אחד – להם זה כיף, לי לא.
תמיד גם איחלו לי לפרוח באביב, כי זה היה מצחיק, ובאמת, אם אני לא אכנס למצבים רגשיים מיותרים, זה באמת מצחיק למצוא מישהו שאומרים לו לפרוח, והוא פורח. אז פריחה היא ברכה מוזרה, לכבודה למדתי כל מיני דברים מקצועיים שיאפשרו לי לא לפרוח, ולמדתי גם להשען על אנטיהיסטמינים מקובלים כדי לעזור לכימיה להסתדר עם העולם.
אבל אני אוהבת פריחה, אני אוהבת את הריח, את היופי, את המושלמות שיש בכל פרח, את האופטימיות שנצורה בלב כל פרח כזה, שפשוט פותח את עצמו לעולם ומראה את היופי. פשוט כל-כך, לא מתוסבך, רק לפרוח.

אני משאירה את הפריחה לפרחים, כי עדיף בשבילי לחשוב על פסח כמו על הזדמנות לפגוש חברים ותיקים, שחלקם במקרה גם בני משפחה, אבל רצוי שתמיד ישארו חברים שלי. על ארוחה מרתקת של מפגש קולינרי, כי כל אחד מביא משהו ויחד יוצאת ארוחה שאין בשום זמן אחר בחגים ובכלל.
ויש גם את הסיפור הזה על יציאת מצרים, שפעם היה משמים ביותר, כי חיכיתי רק לעבור עם השיבולים בין החלונות במסיבה של הקיבוץ (כן, ילדה קיבוצניקית עם שמלה לבנה ושיבולים שעושות לה אפצ'י), אחר כך הפך להיות נחמד כי סיפרתי לילדים שלי, ואז התברר שיש בסיפור יותר ממה שחשבתי כי הפך להיות יציאת מצרים הפרטית שלי, עם כל המכות, המדבר, הצמא, הרעב, האוכל המשעמם (נסו לאכול רק מן 40 שנה), עם עגל זהב מזוייף, המון עיזים וכבשים לנדוד איתן (אני אלרגית לחיות באופן עקרוני), ועם תהפוכות נפש שלא חלמתי שאספוג.

נראה לי שהשנה סוף סוף מצרים נמצאת מאחור, האופק מתחיל להתבהר. עוד יש אובך קל, אבל מתחילים להגיע כמה חברים לאוהל שלי. עוד אוכלים בקושי מן ושליו במתכונת הפשוטה שלהם (ביצים ותפוחים ירוקים) ואפילו נהנים מזה, כי לפעמים כבר יש פסח שבו אוכלים עוד כמה דברים בריאים פחות ומענגים יותר, ויש אהבה.

אח, הכי טוב זו אהבה, שלא משנה מה עושים – היא כאן.
יש לי ארבעה גברים סביבי, וכמו בהגדה יש בהם קצת מכל דבר, אבל בעיקר יש בהם אהבה. איזה כיף.
יש לי כמה נשים סביבי, הנשים הכי טובות בעולם שלי, ומצרים מתחילה להיות יותר זכרון ופחות מציאות.ויש מקום לשים את הראש קצת יותר בשקט, הודות לכמה אנשים מופלאים שנמצאים בחיי, מאפשרים את הבלתי אפשרי מבחינתי.

זה חג שמח.