פסח שמח – שיגשוג ופריחה (קצת אופטימיות)

כל הברכות לאביב מרגשות בעיני, כי אביב זו עונה יפה, ריחנית, שמחה. השמש מתחילה לצאת החוצה ולתת סימנים של נעימות, הים משנה פנים מדי יום, עובר בין רגוע לגועש, השמיים עוד עם עננים (אני אוהבת עננים), ולא כל-כך חם, אבל כבר לא קר.

9203ואז מגיע החג ואומרים – שיגשוג ופריחה.
שיגשוג זו מילה מוזרה כשמפרקים אותה להברות, ולכן היא נחמדה בעיני, אני אוהבת לשגשג, אבל פריחה….. זו כבר מעשיה אחרת.
מאז ומתמיד דאגתי לפרוח באביב יחד עם הפרחים, בהבדל אחד – להם זה כיף, לי לא.
תמיד גם איחלו לי לפרוח באביב, כי זה היה מצחיק, ובאמת, אם אני לא אכנס למצבים רגשיים מיותרים, זה באמת מצחיק למצוא מישהו שאומרים לו לפרוח, והוא פורח. אז פריחה היא ברכה מוזרה, לכבודה למדתי כל מיני דברים מקצועיים שיאפשרו לי לא לפרוח, ולמדתי גם להשען על אנטיהיסטמינים מקובלים כדי לעזור לכימיה להסתדר עם העולם.
אבל אני אוהבת פריחה, אני אוהבת את הריח, את היופי, את המושלמות שיש בכל פרח, את האופטימיות שנצורה בלב כל פרח כזה, שפשוט פותח את עצמו לעולם ומראה את היופי. פשוט כל-כך, לא מתוסבך, רק לפרוח.

אני משאירה את הפריחה לפרחים, כי עדיף בשבילי לחשוב על פסח כמו על הזדמנות לפגוש חברים ותיקים, שחלקם במקרה גם בני משפחה, אבל רצוי שתמיד ישארו חברים שלי. על ארוחה מרתקת של מפגש קולינרי, כי כל אחד מביא משהו ויחד יוצאת ארוחה שאין בשום זמן אחר בחגים ובכלל.
ויש גם את הסיפור הזה על יציאת מצרים, שפעם היה משמים ביותר, כי חיכיתי רק לעבור עם השיבולים בין החלונות במסיבה של הקיבוץ (כן, ילדה קיבוצניקית עם שמלה לבנה ושיבולים שעושות לה אפצ'י), אחר כך הפך להיות נחמד כי סיפרתי לילדים שלי, ואז התברר שיש בסיפור יותר ממה שחשבתי כי הפך להיות יציאת מצרים הפרטית שלי, עם כל המכות, המדבר, הצמא, הרעב, האוכל המשעמם (נסו לאכול רק מן 40 שנה), עם עגל זהב מזוייף, המון עיזים וכבשים לנדוד איתן (אני אלרגית לחיות באופן עקרוני), ועם תהפוכות נפש שלא חלמתי שאספוג.

נראה לי שהשנה סוף סוף מצרים נמצאת מאחור, האופק מתחיל להתבהר. עוד יש אובך קל, אבל מתחילים להגיע כמה חברים לאוהל שלי. עוד אוכלים בקושי מן ושליו במתכונת הפשוטה שלהם (ביצים ותפוחים ירוקים) ואפילו נהנים מזה, כי לפעמים כבר יש פסח שבו אוכלים עוד כמה דברים בריאים פחות ומענגים יותר, ויש אהבה.

אח, הכי טוב זו אהבה, שלא משנה מה עושים – היא כאן.
יש לי ארבעה גברים סביבי, וכמו בהגדה יש בהם קצת מכל דבר, אבל בעיקר יש בהם אהבה. איזה כיף.
יש לי כמה נשים סביבי, הנשים הכי טובות בעולם שלי, ומצרים מתחילה להיות יותר זכרון ופחות מציאות.ויש מקום לשים את הראש קצת יותר בשקט, הודות לכמה אנשים מופלאים שנמצאים בחיי, מאפשרים את הבלתי אפשרי מבחינתי.

זה חג שמח.

לא רואים עליך

הכל שלם אצלך, את נראית נפלא, לא רואים עליך כלום.
את מחייכת, את מתלבשת טוב, את מקרינה בטחון, אין כמוך.
מי שלא מכיר לא יודע, וברוב המקרים גם מי שמכיר לא יודע
מה שאת מחביאה בפנים במקום שאי אפשר לראות.

כמו חשופית באמצע הלילה בדרך לשום מקום, רצה בזחילה מתמשכת,
צמרמורת של חשיפה מוחלטת ופחד איום.
כל משב רוח הוא איום קיומי, כל אור פנס הוא שמש צורבת.

עכשיו להכנס לשבלול.
עכשיו לשלוף מחוש אחד לעולם.
עכשיו לצאת.

מה אני אוהבת

אני אוהבת את הלקוחות שלי.
אני אוהבת לשוחח, להבין מה כל אחד רוצה, לתת אותי להם באופן אישי.
אמרו לי שבצורה כזו אני מבזבזת זמן עסקי, שיותר טוב להכין רשימת תפוצה ענקית של אלפי אנשים, כי כך אוכל להגיע ליותר אנשים, אבל אני אוהבת איכות, ובכמות גדולה האיכות בדרך כלל הולכת ומתמעטת.

היום שוחחתי עם חברה ראתה את הסרט של מירב. (למטה הסרט שמירב צילמה אותי בתוכנית שלה "להיות סינדרלה". ההחלטה להשתתף בצילום שיצר תובנה שאפשר לשבור את קשר השתיקה. זה שבו אני חושפת את תחילת ההבנה האישית שלי, זו שהביאה אותי לעזור לנפגעי אלימות סמויה, אלימות מסרסת). ביקשתי שהיא תעזור לי למצוא את המסר הנכון להגיע איתו לכל הנשים שזקוקות, כי אנחנו יודעות שיש המון נשים כאלו, אבל הן בדיוק בשלב שעדיין לא מסוגלות לצאת מהמבוך.

שיחה של 5 דקות בעניין עסקי לחלוטין, עברה והתארכה לשיחה אינטימית של חצי שעה כמעט.
היא הבטיחה לחזור אלי עם תשובה, ואני ממשיכה לבדוק איך להגיע אליך – את שנמצאת במקום בו אני הייתי, ולא ידעת שאת צריכה לברוח משם כמה שיותר מהר.

מבטיחה להגיע. והנה הסרט –

להיות סינדרלה – מזוגיות מסרסת לזוגיות מהאגדות from להיות סינדרלה on Vimeo.

אלרגיה

 אלרגיה אינה רגישות יתר, את זה יש להרבה אנשים
אלרגיה הינה תגובתיות יתר, את זה יש ליחידי סגולה.

את הרגישות אפשר להשאיר, רגישות אינה שלילית לחיים.
את תגובתיות היתר עדיף למתן,
עדיף לפעמים לוותר עליה ולהשאר עם תגובות מינוריות רגילות.

אפשר למתן תגובתיות יתר?
אני יודעת שלפעמים אפשר
ובשביל הלפעמים הזה אני מוכנה לנסות
כי כל פעם שהתגובה יורדת, אני מאושרת קצת יותר.

מה זו תגובתיות יתר? –

הגוף מנהל מלחמה עצמית פנימית בלי לשאול אף אחד.
לפעמים זו מלחמה שקטה שאין לה תוצאות על פני השטח
ולפעמים רק הכרזת המלחמה מביאה את כל הסימנים החיצוניים.

אם המלחמה באה בעקבות חיידק של שפעת, הרי שהמלחמה משרתת לצורך החלמה, אבל אם המלחמה באה בעקבות הרחת פרח בשדה, המלחמה מיותרת לחלוטין.

אני לא אפסיק להריח פרחים, אמשיך לאהוב חתולים, אמשיך לחיות באביב יחד עם החמסינים, אבל אני משתדלת שהגוף שלי ילמד איך לחיות בתוך כל הדברים האלה, בלי להבהל כל פעם מחדש, בלי להפעיל את כל מערכת החיסון ברמות מיותרות, בלי לפזר בגוף כימיקלים במינון עודף, בלי לפרוח / לא לנשום / להתנפח / להיות במצבי רוח קיצוניים וכן הלאה.

לכל אורך החיים אני מלמדת את הגוף שלי להתרגל לעולם, ואני מנסה לעזור לאחרים ללמוד איך להסתגל לעולם הזה. השיטות שונות ומגוונות, החל מהקפדה על תזונה פחות מעוררת תגובות, המשך בטיפולים שכל אחד יכול לעשות לעצמו בבית, וכלה בטיפולים שבאים לקבל אצלי.

אני מקבלת את הגבולות שבהם אפשר לטפל, מקבלת את עובדת היותי מגיבה בקיצוניות לדברים שרק טיפול קונבנציונלי יכול לעזור בהם. לא תמיד אפשר להגיד לגוף להפסיק להגזים עם התגובות שלו, ובמקרים כאלה מזל שיש רפואה מודרנית שמביאה רגיעה בדרכים טכניות יעילות להפליא.
אני משתדלת למצוא את דרך הביניים בין סוגי הרפואה על מנת להגיע לחיים טובים ככל האפשר, ולכן לפעמים הרגיעה הטכנית נותנת את הפתרון ההוליסטי לטווח הארוך, כי גם מלחמת יתר מזיקה לאדם בכל הרבדים שבו.

כסף

הוא לא הגיע לטיפול ולא הספיק להודיע.
פעם ראשונה היא סלחה לו, פעם שניה – ביקשה תשלום מלא על הטיפול.

לפני כמה ימים התקשרה מישהי חדשה, קבענו טיפול.
שעה לפני הטיפול שלחה לי מסר – "לא אוכל להגיע, תני לי כתובת ואשלח לך את הצ'ק"…
עניתי לה – "עוד לא נפגשנו, על מה ולמה הצ'ק? תתקשרי כשיגיע היום הנכון".
אני יודעת, זה נשמע ממש לא בסדר, הרי מגיע לי תשלום על זמני היקר בדיוק כמו שמגיע לכל עו"ד או רופא (כולנו מגינים על האדם מפני עצמו ומפני נזקי החברה), אז איך אני מעיזה לשבור את ההרגלים שסוף סוף החברה למדה לאמץ?

אני נוכחת שאלו שיש להם, אומרים כי ברגע שהפסיקו לרדוף אחר הכסף, זה התחיל להגיע יותר מתמיד, כאילו המרדף אחרי הכסף הוא נפשע משהו, עוצר את השטף הנכון של החיים, וכשמוצאים את הדרך לא להסתכל לכסף ישר בעיניים – הוא מגיע מעצמו. בשבילי זה הופך את הכסף למשהו טמא, כזה שלא צריך לחשוב עליו או לרצות בו, כזה שיש בו משהו מן האסור, חטא… ואם נצליח לא לחשוב עליו – הוא יגיע מעצמו ויפתיע אותנו בשמחה ובאושר.
אז חושבים על כסף בלי לחשוב על כסף, כי אם נחשוב הוא יגלה את זה ולא יבוא,
ואם נחשוב שאנחנו לא חושבים – אולי נצליח לעבוד עליו והוא יפתיע גם אותנו.
מילכוד 22 יותר משוכלל מהמקורי.

בעולם הרוחני אליו אני נחשפת שלא במישרין לאחרונה נראה לי שכסף נקשר רק עם שפע או חוסר שפע
שכחו את הקשר בין כסף לחמלה, כסף לכבוד, כסף לאהבה, לצניעות, ענווה, מילים יפות.
הטמאת הכסף בעולם הרוחני מחד
הכשרת הכסף לפרנסה ושפע מאידך
כאילו לכסף רק צד אחד יפה – כאשר לא רוצים אותו באמת,
ואת כל השאר – הרצון האמיתי להיות עשיר – צריך להסתיר.

השכן רחב הלב שלי היה אומר – "עם תודה אי אפשר לקנות במכולת"
(ושוב בא לעזור, לא מוכן לקבל תמורה כספית בשום אופן, רק תודה, לפעמים גם כוס קפה)

דוגמה אישית

 האם מורה צריך לשמש דוגמה אישית למה שהוא מלמד?

 נתבונן רגע בכמה האפשרויות:

אדם שמכיר כל פיסת מידע לגבי נושא מסויים, נגיד רפואה סינית. הוא מלמד את מה שהוא יודע בבית ספר כלשהו, אבל לא מיישם דבר מהידע הזה לתוך חייו. התלמידים שלו מקבלים את כל הידע, הוא לא מחסיר דבר, אבל הוא לא מהווה דוגמה אישית לדברים שאותם הוא מלמד.

אותו אדם מקודם, אבל הפעם הוא הולך עם כמה מחטים בתיק, לפעמים דוקר את עצמו כשיש צורך, מתנהל בדרך שיש בה השראה של הדברים אותם הוא מלמד, אך עדיין מתעלם ממה שנוח לו להתעלם, נגיד… מעשן, או שהוא משמין מתזונה שלא מתאימה כלל לתיאורית התזונה הסינית. הוא מכיר את הפילוסופיה, אולי טאואיסט במידה, אבל רק במידה שנוח לו.

ונלך לקצה הרחוק יותר, המורה הזה חי כמו שהוא מלמד. שומר על בריאותו הפיזית, הנפשית, מתנהל בהתאם להבנתו המירבית את התפיסה הסינית אותה הוא מלמד.

מי מהם מורה שתלמידיו יפיקו מהוראתו את המירב עבורם?

מנסיוני האישי, זה שחי את מה שהוא מלמד הוא זה שאני לומדת אצלו הכי הרבה לאורך השנים.
גם אם אני פוגשת אותו פעם בחודש, בפגישה הזו אני מגלה רבדים על גבי רבדים של הוראה מבלי שיש לו צורך להגיד את הדברים, הוא נמצא שם ומשרה את הידע מעצם נוכחותו.
3 יולי 2007

כולנו יודעים הכל

 גם מי שלא יודע,
יודע שהוא לא יודע,
ובכך הוא שוב יודע כל.
אין דרך לחמוק מזה,
כולנו יודעים הכל
ומתוך הידיעה הזו באה התובנה שלא צריך לנופף בזה ולהתפאר
אם כולנו יודעים הכל, הרי שאיני יודעת יותר מכל אחד אחר
ולכן אני כמו כולם, יודעת הכל, גם יודעת שאני לא יודעת.
נשמע מטורף? כמו פאזלים שונים שהתערבבו יחד?
מה פתאום, זה פשוט לחלוטין –
אני יודעת, אתה יודע, את יודעת, כל אחד יודע מה שהוא יודע ולא יודע בחבילה אחת.
מה ההבדל בינינו?
אתה מנופף בידע שלך ובחוסר הידע שלך, אתה יודע שלהצהיר כי אינך יודע פירושו להיות עניו, אז אתה מנופף גם בחוסר הידיעה, מושך את תשומת לב ההמונים, וכך אתה הגדול מכולם – אתה הכי גדול, כי עכשיו לא רק אתה יודע שאתה יודע, אלא כל האחרים מודעים לעובדה הזו, ועכשיו אתה יותר מאחרים בידיעה וחוסר הידיעה שלך, ולכן אתה שווה יותר.
את אומרת את הידיעה שלך, את מחליפה את הידיעה מדי יומיים כדי להתאים את עצמך לדרישות הקהל, את מסדרת את האתר שוב ושוב בהתאם לאופנות המתחלפות, וכל אופנה משתקפת, כאילו את הסמכות הגדולה (הכוהנת הגדולה, האמא הגדולה, המכשפת הגדו…. ) שאוצרת בחובה את כל הידע, ומולך מתגמדים כל השאר. את יודעת יותר מהם, חוסר הידיעה שלך קיים (כי זה נכון לא לדעת) אך מוצנע היטב.
אתם חבורה של אנשים, אתם מצהירים על חיפוש הדרך, אתם מכריזים כי אינכם יודעים הכל, אך הדרך פרושה לפניכם. לדבריכם טעויות הן חלק חיובי בדרך, אומרים שכך נכון לומר, וכך כל טעות היא הצלחה נוספת בשבילכם, מבלי לבדוק אולי את עומק הטעות ואפשרות ביטולה כדי למצוא שבאמת ידעתם (אבל אז זה עלול לשנות אתכם ולהביא להצהרה שטעיתם. טעות זה כבר נושא לכתבה אחרת). העולם מסביב לא יודע את מה שאתם יודעים, ולכן הידיעה שלכם היא הידיעה המוחלטת, אבל אסור להגיד את זה בקול רם, אסור להשמע כמו אנשי אגו גדול, ולכן אתם מצניעים הכל במילים יפות, ובעיקר – בהזמנה להצטרף, כי מבחוץ אי אפשר לדעת את האמת שקיימת בפנים.
מילים יפות שהופכות כל איוולת למשהו מורכב ואמיתי, יפה ונכון, משלב ידיעה וחוסר ידיעה,
חלילה מלדבר על בורות, עקשנות, אגו, חיפוש אחר התהילה, מרדף אחר הכסף
פרסום (אוי האגו הזה) תהילה-כסף-פרסום-תהילה-כסף-פרסום-אגו-אגו-אגו.
אני יודע משמע אני קיים
אני יודע שאיני יודע –
משמע אני קיים עוד יותר
משמע אני עניו, ממלא אחר הוראות הצניעות המתבקשת
משמע מתרברב בחוסר הידיעה שלי
כדי להראות עד כמה אני יודע ושלם… וצנוע… מושלם.
ואיפה אני בכל זה?
וואלה, לא יודעת, מתבוננת, רואה את האנשים סביבי
את כל הוריאציות המוזרות של "התפתחות רוחנית" עכשווית
לא מוצאת עצמי בקהל הזה, שומרת על פרופיל נמוך
מלמדת בקטנה את מי שמבקש
בורחת מפרסום, לא מרויחה כסף מהייעוץ שלי (בושה, פשוט בושה)
לא לומדת קואצ'ינג, לא מייעצת תחת איצטלה ותארים (כולה מורה, אפילו לא תואר ראשון, אאוץ')
רק נוגעת פה ושם במי שמבקש מגע (בעיקר אנרגטי)
ושואלת עד מתי ימשיך המצב הזה.
רואה איך ממחזרים את אותו הדבר שנאמר לפני שנים, לפני עידנים,
ובכל פעם שמים בתוך תלבושת ראוותנית יותר כאילו זה החידוש האמיתי (גילו לי את ה"סוד")
רואה אנשים מנכסים לעצמם מילים של מישהו אחר מבלי להזכיר את המקור
מתכסים בכינויי כוהנת גדולה, אמא ענקית, מכשפת פלאית וכן הלאה, בבגדים מפוארים מכל הסוגים
ושוכחים את העיקר –
באנו הנה להיות אנחנו,
לתת,
לקבל,
להמשיך
בצנעה ובמגע אישי ואנושי,
באהבה שקטה ובוטחת.
אבל אולי
אני לא יודעת וזה כל מה שיש סביבי,
שהרי גם זו אפשרות –
שאיני יודעת דבר ואפילו איני יודעת את זה – הבורות בהתגלמותה!!!!!
ובבורותי המוצהרת אסיים מאמר ידיעתי זה.
17 יולי 2007

מבחנים של החיים

יש, הבנתי, איך לא ראיתי את זה קודם?
כל-כך פשוט,
היה פה כל הזמן והתחבא לי… והנה הבנתי
עכשיו יכולה להמשיך הלאה בחיוך,
מפזרת ניצוצות זהובים של אור בכל מקום שהולכת בו,
החיוך נשלח לעולם והעולם מחייך בחזרה.

עובר יום
לפעמים אפילו פחות
מבחן ההוכחה מגיע –
בודק האם החיוך אמיתי, האם האור עדיין קיים.
יום שלם של קשיים, נערמים זה על זה בזריזות מפתיעה,
באים מכל הכיוונים, בוחנים את יכולת ההפנמה.
האם באמת הבנתי?
האם באמת ישאר החיוך למרות הדברים הקטנים האלו?
האם האור ימשיך ויזרח בפנים, בחוץ, בכל הכיוונים?

ימים של מבחן לפעמים חולפים ומשאירים הרס מוחלט,
כל מערכת האמונות שנבנתה בזהירות רבה מתפוררת כמגדל קלפים.
ימים של מבחן חולפים בקושי,
אך יש ומראים לי שהנה עברתי,
הצלחתי.

כאשר באמת הבנתי את מהות הדברים בתוכי פנימה, החיוך נשאר, האור גם כן,
האופטימיות הופכת להיות מעשית ומציאותית, אך לא מוותרת
על הידיעה שיש טוב במה שקורה,
שהכל נכון אם נתבונן בו בדיעבד.

ימים של מבחן באים תמיד אחרי רגעי הארה
הם מתנה מוזרה ביותר ונכונה להפליא –
לראות שהארה אינה סתם רגע חולף
אלא שינוי, שנקבע בתוך אותו הרגע,
ומתקיים לחיים שלמים.מרגע זה ואילך
ואז ימי מבחן הם מתנה,
הם מראה המשקפת הארה
כמה נפלא, כמה קשה, כמה קל.

בריאה

לברוא בריאות בראשיתית

שיטה חדשה להתבונן בחיים
שיטת טיפול
חסרת כל ביסוס מדעי שהוא
נשענת אך ורק על תובנות אישיות

בראשית ברא אלוהים
אלוהים, אלוהימה, ברא-בראה
בריאות נבראה בראשית
אחר כך בא כל השאר.
לברוא בריאות,
להיות אלוהים לעצמי –
לשמור בריאות שנבראת, כל רגע מחדש
להיות בריאה בכל רגע מחדש.

ללמוד לברוא בריאות
בתוך החיים שנבראו זה מכבר,

לשמור על הבריאות שנבראה
לברוא יכולת להיות בריאה

משחקי מילים של משחקי חיים.
ובריאה זה העיקר.

(תמיד אפשר להמשיך –
בריאה… יצירה… יצר…
ציר אהבה-תאווה- בריאה…
והכל חוזר חלילה)

איך זה מתחיל

גילוי
החיים מתרחשים, אני בתוך החיים. משהו קורה ומשתנה, זעזוע שמשאיר סימנים. לאורך הזמן אני לומדת לחיות ולהתגבר, מוצאת נקודות אחיזה, הולכת לטיפולים, כותבת, יוצרת, ממשיכה בחיים שלי, אבל משהו נשאר ריק.
לא משנה כמה אני ממלאה את עצמי, אני לא מצליחה להתמלא, נשאר חור שחור אי שם בתוכי, כזה שבולע כל פיסת אנרגיה תוך זמן קצר ביותר.
החיים הופכים להיות תנועה תזזיתית בין רגעי שמחה שהנה נמצא משהו להאחז בו, ושקיעה חזרה לתחושת חוסר האונים הלא ברור, לעצב, לידיעה שעוד קצת והנה אני בתוך הדיכאון הלוכד שממנו להשתחרר זו משימה קשה פי כמה.
לאורך הדרך יש הרבה נקודות אחיזה כאלה, נקודות של אור באשר להבנה העצמית, כאלה שפעם היו הופכות אותי למאושרת למשך תקופה ארוכה אבל היום עוברים בהתרגשות של יום יומיים והולכים לאיבוד.
התחושה הכללית שלי היא שהלכתי לאיבוד.
לא, זה לא דיכאון, אין שום רצון לאובדניות בכל צורה, יש רק ידיעה שהחיים שלי מחכים לי מעבר לפרגוד בלתי נראה, ואני לא יודעת איך לפתוח את הפרגוד הזה ולפגוש אותי מחדש. החיים נמשכים בגלים קלושים של עליה, עם תהומות יותר ברורים של מצבי רוח עצובים הבאים מתחושת האובדן האישי הלא ברור.

מדברים על אלימות פיזית
מדברים על אלימות נפשית – הטרדה נפשית
נכתבו על כך מליוני ספרים, הוצעו פתרונות כמעט באותו מספר, אבל עדיין קורבנות אלימות נשארות בתחושה ההיא של אובדן אישי.

אני מדברת על אלימות אנרגטית.
מושג שנוגעים בו רק מעט, ואני מוצאת שהוא המקור לאובדן הזה, ודרך הבנת המקור יש גם דרך הבראה פשוטה.

מהי אלימות אנרגטית – מה מקורה, איך נוצרת, מה כוחה?
מה נגרם ברקמה האנרגטית האישית – מה מהות הנזק ברמה האנרגטית, איך בא לידי ביטוי?
מה תהליך הריפוי – מה הפעולות הנדרשות, כמה זמן לוקח לרפא, כמה נקודות ריפוי נדרשות?
מה תופעות הלואי לריפוי פצע הנגרם מאלימות אנרגטית?
מה קורה אחרי תהליך הריפוי, למה לחכות?
איך להמנע מפגיעה חוזרת?
איך ליצור יכולת התמודדות מול כל אלימות אנרגטית שהיא?