לכתוב במים

לבוא ממקום של מילה כתובה והכוח הטמון בה


מילים נשארות לנצח, סומכים על הנצח הזה


 


להגיע למקום מקודש בו המשמעות בלבד חשובה


המילה הכתובה באה ונעלמת, המסר נשאר לנצח.


 


נצח הופך להיות זמני ביותר כשהשמש מגיעה


נצחי תמיד בתוך התודעה.


 


אני שייכת לעם של מילים על מגילות קלף


באה ומתפעמת ממילים שמתנדפות באויר


 


ועוד לא כתבתי על האנשים הכותבים מילים אלו


או על הקוראים, המתדיינים בכובד ראש…


עד שהולכים הביתה ליום חדש.


 


בוקר במקדש השמיים.

 


   


          

החומה הסינית


 יש כמה דברים ש"צריך" לעשות כשמגיעים לבייג'ין ויש מספיק זמן, מין מסלול תיירים הכולל בתוכו גם ללכת ולעלות על החומה הסינית. אז נכון שצריך, אבל מעבר לזה פשוט רציתי. קודם כל המשפט הבנאלי שאומר – אם אני כבר בסין אז לא להגיע לחומה??? (עם פליאה וכמה סימני קריאה) וגם – באו עוד כמה אנשים נחמדים מהאכסניה שצורפו למסע (5 ישראלים, שני אוסטרלים, שתי אנגליות), התחיל יפה ונעים וזה הספיק כדי להעלות חיוך, לקחת קצת אוכל, כסף, מצלמה… ולצאת לבילוי של כמה שעות באתר תיירותי, כמו תיירים אמיתיים. הדרך התחילה בבייג'ין, חצינו את כל הטבעות ויצאנו החוצה. נופים רחבים נשקפו מהחלון, נזכרתי שאני מתגעגעת לטבע… אחרי כמה ימי עיר היה מרענן לצאת החוצה. מרוב התלהבות צילמתי המון בדרך, אז הנה דוגמית –


 

אחרי שעה וחצי הגענו לחומה, למקום מסויים בה.


עכשיו, כדאי לדעת מראש לאן נוסעים ומה עומדים לראות כי יש כמה אפשרויות לטיול על החומה (יש הרבה חומה בשביל כולם) ורצוי לבדוק איך הדברים מתנהלים – יש מקום אחד שאליו באים כל התיירים, אז כמובן שלא רציתי להגיע לשם (המחיר היה יותר יקר). יש מקום שאף אחד לא מגיע אליו (טיול שהאכסניה מתהדרת בו כמקום סודי שלה), החומה לא משופצת שם אבל אפשר ללכת לאורכה, והמסלול אורך כ 4 שעות למיטיבי לכת. החלטתי לוותר על מיטיבות הלכת שלי, לשמור את זה לימים אחרים, ולכן נשאר רק המקום אליו הגענו – מוטיניו – MUTIANYU. אז הגענו, וקודם כל צריך לעבור דרך רחוב המזכרות, אי אפשר בלי זה, אחר-כך לתת למדריך לקנות כרטיסים (ובזה הוא סיים את תפקידו כמדריך וחזר להיות הנהג שמחכה לנו עד שנרד), לבחור אם לעלות ברכבל ולרדת ברגל/רכבל/מגלשה, ולצאת לדרך.


               


מעלה החנויות, החומה נמצאת ממול ובעצם מכל הכיוונים.     שמשיות למכירה… תמונה של מאו … כל מה שצריך…


מפת החומה שנותנת מושג לאן ללכת ומה המסלול המועדף –


קיבלנו המלצה לעלות ברכבל שזה מספר 14, ללכת עד 20 ומשם לחזור למספר 6 ולרדת ברגל או במגלשה.

           


לפני הקופה – מדרגות מעוטרות בצמחים, הכל בעציצים.


חשבנו כמה מהר בארץ היו נעלמים העציצים האלה…         מחיר רכבל – 35 לכיוון אחד, 50 לשני הכיוונים.

עלינו ברכבל, נוף סתוי גבוה וקר, חבורה של ישראלים בתוך תא כתום סיני, עולים להניח את כף רגלם אל אחד משבעת פלאי עולם. העניין הוא שאלמנט ההפתעה כבר מזמן נעלם מהחיים בעידן האינטרנט והמידע הזורם. ידעתי מה זו החומה הסינית, איך נראית, ארוכה ואפורה ומיוחדת. הציפיה הופכת להיות פחות – בואו נראה מה זה הדבר הזה שכולם מספרים עליו עוד מאז שאני ילדה, ויותר – אני תיכף נוגעת באבנים שהונחו כאן לפני יותר מדי זמן, על ידי המון אנשים אנונימיים שחשבו על שלומם ולא על התיירים שיבואו מאוחר יותר, מקום ששומר בתוכו ימים על ימים ושנים רבות של עבודה מונוטונית, והישג שאי אפשר להכיל אותו, פשוט כי אי אפשר לראות את כל החומה במבט אחד, צריך המון דמיון בשביל התחושות הפשוטות האלו.


 ובינתיים הציפייה נבנית לאורך העליה הרעשנית משהו בתוך הרכבל, מסתכלת החוצה, מצלמת, מצטלמת, המיוחדות של המקום יכולה באותה מידה להיות שיגרה של טיול תיירים מצוי, הכל תלוי בתחושות.

 


מגיעים למעלה


קודם כל יש רחבה שבה נמצאים כולם, תמונה ראשונה על רקע החומה (טוב, שמתי את זו שאני לא מופיעה בה, רק נסיון לתפוס חומה קרובה מימין וחומה רחוקה מאד משמאל), תמונות של אחרים אוספים תמונות של עצמם על רקע החומה (התאהבתי בצילום אנשים אחרים שמצטלמים, במיוחד הסינים שעושים וי ומחייכים תמיד למצלמה), קצת מדרגות, והנה אני על החומה, מתעטפת בצעיף כי קר, מחייכת לעצמי בפנים ומתחילה ללכת.

 


בדרך כלל יש תמונות נוף כי מתבוננים למרחק, אבל קודם כל ללכת, בשבילי, זה להתבונן למטה ולראות על מה אני פוסעת, זה לגעת בחומת האבנים ולחוש בחיספוס, אבן שהונחה שם כל-כך מזמן ואני יכולה להניח עליה יד, ללטף את החומה לאורכה, להרגיש.

מצא חן בעיני שהחומה נוצרה בדיוק לפי קו האדמה, מתעגלת בעליה, מתקערת בירידה, אין קוים ישרים אלא קו מתפתל נשי שכזה, חומה אישה חזקה ויציבה, עגולה ושומרת, אח, כמה פיוטי. לא זוכרת אם זה מה שחשבתי שם, אבל זה מה שהוביל לי את העין – העיגוליות הנשית של העוצמה הזו. מצא חן בעיני.


      


הדמויות בתמונה – בדרך כלל האנשים שטיילתי איתם – פיני וענת, והצעירים ששכחתי את שמם, סליחה….

לאורך החומה יש יציאות החוצה, אפשר להתבונן בחומה מהצד הפנימי המוגן שלה. כשהולכים על החומה, אפשר להתבונן בנוף, גובה המעקה מגיע בערך למותן, החומה נראית גדולה אבל הנוף בולע אותה. כשיוצאים החוצה ועמדים ליד, פתאום נתפס הגודל האמיתי, הגובה, האורך… האינסופיות.


    


הנה אני בתכלת ולבן, ענת לידי, ושתינו מונצחות על החומה פיני עמד וצילם מתוך אחד מהמבנים הרבועים שלאורך החומה, כמו שיניים לאורך הפס. כל מבנה שונה מעט מהאחר, למרות שיש אחידות ולו רק מעצם קיומם. הקירות בפנים עבים, פתחים מקומרים, נוף נשקף מהחלונות, ורוח… הרבה רוח מכל הכיוונים. יום צלול וקר.


    

  

ההליכה ארכה כמה שעות, לא מיהרנו לשום מקום, צילמתי הרבה, גם האחרים. כל מבנה הזמין הצצה לכל הפינות שבו, חקירת הנוף הנשקף מכל החלונות, פעם אחת עמדתי ליד מדריך של קבוצה והקשבתי, שמחתי שיש לי דמיון מוצלח לראות את הבנאים בהפסקת תה שלהם בין הנחת אבן אחת לשניה…

מה שעורר בי התפעלות לנוכח היוזמה הסינית – אין על החומה חנויות, אבל אנשים הולכים הרבה זמן, צמאים, לא תמיד מאורגנים כמונו בענייני אוכל (תמונה כמובן בהמשך), אז יש "דוכן" מתאים, איך לא.


באים עם החמור עד אחד השערים החיצוניים, עולים כמה מדרגות, שמים את בקבוקי המים והאוכל המקומי, והנה יש מכולת…


   

הגענו עד ביתן מספר 19, ומשם יש עליה.


מלמטה לא נראית כל-כך קשה (אנחנו לא רואים טוב, או שזו הגבורה הישראלית…) אז הוחלט באופן קבוצתי שאם הגענו עד כאן, מן הראוי שנעלה למעלה. שם, כך סופר לנו עוד קודם, יש חומה לא משופצת שאי אפשר לעלות עליה, אבל אפשר להתרשם איך באמת נראית החומה בימים אלה במקומות שלא עברו הסבה לאתר תיירות, ולכן המאמץ שווה ומשתלם.


היו בערך 400 מדרגות, לא ממש בגודל אחיד, וכל אחת קיבלה התייחסות אישית ממני, עצרתי עליה, דיברתי איתה, התבוננתי בנוף….. בתמונות רואים בבירור איך אנשים יותר עוצרים מאשר עולים. נו, הכושר כבר לא מה שהיה פעם, ויש גם תירוצים יעילים של גובה… קור… ויחד עם זה, בניגוד לכל הציפיות – הגעתי למעלה!!!! אפילו השגתי את האחרים, הרי אני, כמובן, בכושר בלתי רגיל, אז צילמתי אותם במדרגות האחרונות, כאילו מרחפים באויר – עד כדי כך המדרגות תלולות.


 אנשים עולים, בערך אמצע הדרך בהתבוננות למטה למספר 19


 אנשים עולים, זה מה שנשאר לטפס עד 20


 פיני מגיע למעלה

 גם ענת


 וזה קצה החומה המשופצת, אפשר לראות איך נראית ללא שיפוץ, כמעט התפתיתי לעלות ולהמשיך, אלא שאסור לעלות, אז ויתרתי (כאילו היה לי כוח לעוד… אבל זה נשמע טוב). למעלה יש רחבה קטנה שהיא בעצם הגג של המבנה, יש המון אנשים – בעיקר סינים, ורוח עוד יותר קרה מקודם, אבל למי קר? שיצטלמו הסינים בכל מיני פוזות ומקומות שאסור לעלות אליהם (האיש בצהוב למשל), אנחנו בהפסקת אוכל.


אחרי מנוחה קצרה והתפעלות ממושכת הוחלט על ירידה, אשר מהווה חוויה מרתקת לא פחות:


  המדרגות תלולות עוד יותר כשיורדים!

 חלצתי נעליים, הקלה אמיתית, חוויה חמימה של בזלת בשמש. מאותו רגע ועד סוף הטיול הלכתי יחפה, לא הבנתי איך לא חשבתי על זה קודם – הרי הסינים בנו את החומה, ולכן היא עשוייה היטב, אין בעיה ללכת על האבנים – אין לכלוך, אין עשבים, נקי ורחוץ מהרטיבות של הלילה, חמים ונעים מהשמש של הבוקר. רק שנעצו בי מבטים מוזרים, אני לא ממש מבינה למה.


 מלמטה נשאר רק להעיף מבט גאה של הישג כאשר מתבוננים לאחור 

לחזור זה לא אותו הדבר, השמש במקום אחר, הנוף משתנה, האויר צלול, חמים, הרוח פחתה, והחומה הופכת להיות מוכרת. אפשר ללכת ולהנות, לצלם עוד, לעצור, לנוח, להמשיך… טיול חומה איטי ונינוח.


 







 


הדרך למטה:


אפשר רכבל, אבל לא מעניין, כבר עלינו בו


אפשר ברגל, בחרתי בשער 8, דרך מקסימה בין העצים, מרוצפת לכל אורכה, מדורגת (קשה לעלות), שקטה.
 

ואפשר במגלשה, כמו לונה-פרק, הרבה רעש, מעט מהירות, מצחיק לראות את הפרצופים של האנשים, בטוח מהנה.


בפעם הבאה אני יורדת במגלשה….. (ברקע רואים את הרכבל הזוגי, עוד אפשרות עלה וירידה, ומרכז תיירותי על החומה).


יום חומה זה דבר מוזר – באים, רואים, הולכים. תיירותי לגמרי.


ואם הייתי נשארת שם כמה ימים, עושה טרק לאורכה, ישנה באיזה ביתן כזה בלילה, קמה בבוקר מוקדם לראות את הזריחה מציצה מבעד לאבנים, נוגעת ברטיבות הטל לפנות בוקר, מתבוננת בחיים ליד החומה, בתיירים הבאים לביקור של בוקר והולכים, בורחת מהרוח בלילה… אני משערת שאז החומה היתה נראית לי קצת שונה, יותר אישית, פחות מובנת מאליה. כמו החיים בעצם – להתבונן מהצד או להיות חלק מהם…


אז הייתי תיירת ליום אחד, נהניתי.

שירותים באכסניות

אמרו לי כל מיני דברים על השירותים בסין, הפחידו אותי שאני הולכת למקום חסר הגיינה לחלוטין, סיפרו לי סיפורי זוועה על איך צריך לכרוע ולהשתין ליד נשים אחרות, איך הכל מסריח…….. ואני הכנתי את עצמי באומץ למציאות אכזרית שכזו.

מתוך החלטה לטייל כמו תרמילאית מליונרית, ידעתי שבכל אכסניה שאגיע אליה אני שואפת לקבל חדר עם שירותים בתוך החדר, ובדרך כלל זה חדר זוגי, אז אני אשלם כפול אבל אהנה מהתנאים. החלטה אמיצה ביותר שתוצאותיה היו נוחות מעבר למשוער – קודם כל היו לי שתי מיטות, אחת בשבילי ואחת בשביל הבלגאן, אבל יותר חשוב – היו שתי שמיכות ושתי כריות, ומכיוון שכל המיטות שישנתי עליהן ממש בלי יוצא מהכלל היו קשות להפליא, השמיכה השניה שימשה בדרך כלל ריפוד נוסף, והכרית השניה עזרה במקומות שהם היה שקע מרכזי משימוש יתר. אבל לא על זה התכוונתי לכתוב, אלא על השירותים (ככה כתוב בכותרת) שמלבד בשני מקומות, אכן היו בחדר שירותים, ועל כך תבוא הברכה. השירותים בתוך האכסניות היו נקיים ונוחים בדיוק כמו שצריכים להיות. נו, אולי לא כמו במלונות של כמה כוכבים ומעלה, אבל מראש הלכתי על צנוע אז מי צריך יותר מהממוצע? בבייג'ין היו שירותים רגילים, חסרי כל נגיעה סינית מובטחת – נקיים, גדולים, מים חמים כל הזמן ובזרם נורמאלי, מגבות, והרבה לחות שיצאה לחדר כי לא היה חלון בשירותים. הנה תמונה –

כמו שרואים – רגיל לגמרי. נכון, אין וילון בין השירותים למקלחת ואז הכל נרטב, ולהתנגב עדיף ליד השירותים ולא בפנים, כי גם אין שטיח על הרצפה, אבל מי סופר את זה בכלל? ממש כמעט כמו בבית בשבילי. בגוילין היה דומה, צפוף יותר אבל מפנק, ולעומת זאת בטיול בטייגר צילמתי את מבנה השירותים של האכסניה שלא נשארתי בה –

השירותים בחוץ במבנה נפרד, צריך לעלות מדרגות ולרדת חזרה ולטייל בחצר בין התרנגולות (הו, זה נשמע רומנטי וכפרי) ואז להגיע לצריף הזה שיש בו תעלה וחלוקה לשתי יחידות "נפרדות" באופן יחסי. את הריח לא בדקתי, מראש סתמתי את האף, והעיקר שיש איפה להשתין ולהמשיך הלאה.

אחר כך הייתי בגוילין ושוב קיבלתי חדר זוגי עם שירותים, הפעם שילוב מעניין של שתי הוריאציות – חדר מהודר יחסית, עם מקלחת ולידה שירותים חור שמשמשים גם בתור הניקוז של המקלחת, כך שהכל נשמר נקי ונעים, נוח לשימוש והגיוני עד כדי כך שחשבתי לאמץ את השיטה בבית. כמעט.

לא צילמתי את השירותים הציבוריים למרות התרשמותי העזה, לא צילמתי את השירותים בתחנות האוטובוס – שדרה של כוכי חירבון ומי שעוברת יכולה לבחון את חברותיה להתרוקנות, אבל הרבה פעמים חשבתי על ספר ישן שקראתי פעם – מסעות גוליבר בארץ הבבלונגי, שגרם לי לחשוב על הגישה שלנו להתרוקנות בצוותא לעומת הגישה הסינית.

שאלה שלא מצאתי לה תשובה – להם זה לא מסריח????

 

מקלחות בסין

 תמיד יש מקלחת

וריאציות אינסופיות –
זרזיף קלוש אבל חם לפחות (יאנגשו)
זרם חלש וחם קצת פחות ממה שצריך (שנגרי-לה)
מים חמים אבל רק לשתי דקות (ליג'יאן)
מקלחת חיצונית, קר בחוץ, זרזיף מקפיא (טייגר ליפינג גורג' – טי-האוס)
מקלחת מפוזרת (משפריצה לכל הכיוונים) אבל מים חמים
צפופות וקטנות, לעמוד בין האסלה לכיור ולהתקלח בלי לזוז, אבל חם ונעים (ליג'יאן בהתחלה)
גדולות וקפואות (שנגרילה בחוץ כמעט בלי אור)
והיו גם מקלחות נורמאליות (בייג'ין, גוילין)
אבל הכי טובה – בהונג-קונג. ביום וחצי התקלחתי 4 פעמים, רק בשביל התענוג.

שירותים באכסניות

אמרו לי כל מיני דברים על השירותים בסין, הפחידו אותי שאני הולכת למקום חסר הגיינה לחלוטין, סיפרו לי סיפורי זוועה על איך צריך לכרוע ולהשתין ליד נשים אחרות, איך הכל מסריח…….. ואני הכנתי את עצמי באומץ למציאות אכזרית שכזו.


מתוך החלטה לטייל כמו תרמילאית מליונרית, ידעתי שבכל אכסניה שאגיע אליה אני שואפת לקבל חדר עם שירותים בתוך החדר, ובדרך כלל זה חדר זוגי, אז אני אשלם כפול אבל אהנה מהתנאים. החלטה אמיצה ביותר שתוצאותיה היו נוחות מעבר למשוער – קודם כל היו לי שתי מיטות, אחת בשבילי ואחת בשביל הבלגאן, אבל יותר חשוב – היו שתי שמיכות ושתי כריות, ומכיוון שכל המיטות שישנתי עליהן ממש בלי יוצא מהכלל היו קשות להפליא, השמיכה השניה שימשה בדרך כלל ריפוד נוסף, והכרית השניה עזרה במקומות שהם היה שקע מרכזי משימוש יתר. אבל לא על זה התכוונתי לכתוב, אלא על השירותים (ככה כתוב בכותרת) שמלבד בשני מקומות, אכן היו בחדר שירותים, ועל כך תבוא הברכה. השירותים בתוך האכסניות היו נקיים ונוחים בדיוק כמו שצריכים להיות. נו, אולי לא כמו במלונות של כמה כוכבים ומעלה, אבל מראש הלכתי על צנוע אז מי צריך יותר מהממוצע? בבייג'ין היו שירותים רגילים, חסרי כל נגיעה סינית מובטחת – נקיים, גדולים, מים חמים כל הזמן ובזרם נורמאלי, מגבות, והרבה לחות שיצאה לחדר כי לא היה חלון בשירותים. הנה תמונה –

כמו שרואים – רגיל לגמרי. נכון, אין וילון בין השירותים למקלחת ואז הכל נרטב, ולהתנגב עדיף ליד השירותים ולא בפנים, כי גם אין שטיח על הרצפה, אבל מי סופר את זה בכלל? ממש כמעט כמו בבית בשבילי. בגוילין היה דומה, צפוף יותר אבל מפנק, ולעומת זאת בטיול בטייגר צילמתי את השירותים של האכסניה שלא נשארתי בה –
 


השירותים בחוץ במבנה נפרד, צריך לעלות מדרגות ולרדת חזרה ולטייל בחצר בין התרנגולות (הו, זה נשמע רומנטי וכפרי) ואז להגיע לצריף הזה שיש בו תעלה וחלוקה לשתי יחידות "נפרדות" באופן יחסי. את הריח לא בדקתי, מראש סתמתי את האף, והעיקר שיש איפה להשתין ולהמשיך הלאה.


אחר כך הייתי בגוילין ושוב קיבלתי חדר זוגי עם שירותים, הפעם שילוב מעניין של שתי הוריאציות – חדר מהודר יחסית, עם מקלחת ולידה שירותים חור שמשמשים גם בתור הניקוז של המקלחת, כך שהכל נשמר נקי ונעים, נוח לשימוש והגיוני עד כדי כך שחשבתי לאמץ את השיטה בבית. כמעט.

לא צילמתי את השירותים הציבוריים למרות התרשמותי העזה, לא צילמתי את השירותים בתחנות האוטובוס – שדרה של כוכי חירבון ומי שעוברת יכולה לבחון את חברותיה להתרוקנות, אבל הרבה פעמים חשבתי על ספר ישן שקראתי פעם – מסעות גוליבר בארץ הבבלונגי, שגרם לי לחשוב על הגישה שלנו להתרוקנות בצוותא לעומת הגישה הסינית.

שאלה שלא מצאתי לה תשובה – להם זה לא מסריח????

פתקים בסינית

כולם אומרים שנורא קשה להסתדר בסין, אף אחד לא מדבר אנגלית, אף אחד לא מבין מה אני רוצה, וזה נורא קשה ונורא מתסכל. אני אומרת שסין ממש מצחיקה, בגלל שאף אחד לא מבין מה אני אומרת, אני מוצאת את עצמי מדברת עברית ומקבלת תשובות בסינית, וכולנו מבינים יופי אחד את השני בדרך מופלאה ביותר – ככה הגעתי לקנות את חרבות הטאי-צ'י שלי, ככה מצאתי כל מיני מקומות שלא התכוונתי להגיע אליהם, וככה הצלחתי לקנות כל מיני דברים שהיו מוחבאים מתחת למדף אבל אחרי "שיחה" כזו עם המון תנועות ידיים והרבה חיוכים, נשלפו והיו בדיוק מה שרציתי (במיוחד בחנות של ציור וחומרים וכל מיני דברים יפים וחסרי שימוש כאלה).

אלא מה, לפעמים צריך להגיע למקום מסויים, לשאול שאלה ברורה, להיות מובנת קצת יותר מהלא מובן המצוי, אז גם לזה יש פתרון כל-כך פשוט שבא לבכות מהפשטות הזו – כותבים לי על פתק ואני מנופפת אותו מול העיניים של זה שאיתו אני רוצה לדבר. אז הפתק הראשון שיצאתי איתו היה זה שבראש הבלוג, זה שאומר לא לתת לי בשר. אחר-כך למדתי גם איך אומרים את זה, אבל בהתחלה (ובעצם לכל אורך הטיול, גם בסוף) הוצאתי את הפתק והראיתי אותו בכל פעם שרציתי לאכול אבל לא הייתי בטוחה מה יש באוכל הזה. המקום היחיד שהיה לי קשה למצוא בו אוכל רחוב נטול בשר היה הונג-קונג, אבל שם מצאתי ממש שני מטר מהגסט-האוס את אחת המסעדות הצמחוניות הבודדות שיש בעיר. תענוג אמיתי.

כדי להגיע לכל מיני מקומות, יש תמיד מישהו סיני דובר אנגלית שיכל לעזור, בדרך כלל מי שמקבל את פני בגסט-האוס, ואז ההוא רושם פתק בסינית, ואני הולכת עם הפתק ומגיעה לאן שאני רוצה (חוץ מהטעות של טמ-שיאו בגוילין, אבל זה סיםור אחר). יש לי אוסף של פתקים כאלה במחברת ששמרתי ניירות מסין, אני כבר לא ממש זוכרת מה כתוב שם, אבל אם אגיע לסין הם בטח יבינו. המצחיק הוא שזה כל הזמן הפליא אותי איך הם יודעים לקרוא את הסימנים המוזרים האלה ולא מתבלבלים, הם נראו לי ממש גאונים, וכל פעם שמישהו קרא את מה שכתוב והנהן בהבנה, היית ממש גאה בו!!!

היו לי עוד דפים מהארץ, עם שמות של כל מיני מקומות בבייג'ין, נעזרתי בזה קצת והעברתי הלאה כשנסעתי משם. היה לי עוד חלק של הפתק הצמחוני (גם נתנו לי בארץ) שהעברתי למישהי באמצע הטיול, היא התלהבה מהרעיון שהיה שימושי גם בשבילה.

האמת היא שיש גם את הלונלי פלנט שמכיל שמות של הכל בסינית, אבל הוא כבד בטירוף, ואני לא חשבתי אפילו על לישם אותו בארנק סכל פעם שיוצאים לעיר. מה שכן – אפשר לצלם מראש את הדפים הרלוונטיים בו ולהעזר בהם, אבל אם לא עשיתי את זה כל משך הטיול, כנראה שאפשר גם בלי זה.

אוהבת את רעיון הפתקים, אולי נאמץ את זה גם כאן? מביא להבנה מלאה בין אנשים, שומר על שתיקה, ונותן מקום לעזרה הדדית בלי שצריך להתאמץ ולהסביר יותר מדי. מעניין לנסות ללכת בתל-אביב נגיד, עם ארשת של מישהו זר לחלוטין, לדבר ג'יבריש, ולהסתדר רק עם פתקים. אני רק מדמיינת את זה וחושבת לעצמי איך אנשים יגיבו, ומה יהיה להגיד על החברה הישראלית והסבלנות שלה כלפי זרים. מעניין באמת.

תגובות:

אמזונה
, 22:36 5/12/2006:
איזה רעיון מקסים
וזה באמת עושה את הטיול כל כך הרבה יותר פשוט

ממש לא חשבתי על זה
נפלא. פשוט ככה

אני
, 22:16 6/12/2006:
לא נעים לי להגיד – חשבו בשבילי…. זה בהחלט שינה את פני התקשורת המקומית לטובה!

פתקים בסינית

כולם אומרים שנורא קשה להסתדר בסין, אף אחד לא מדבר אנגלית, אף אחד לא מבין מה אני רוצה, וזה נורא קשה ונורא מתסכל. אני אומרת שסין ממש מצחיקה, בגלל שאף אחד לא מבין מה אני אומרת, אני מוצאת את עצמי מדברת עברית ומקבלת תשובות בסינית, וכולנו מבינים יופי אחד את השני בדרך מופלאה ביותר – ככה הגעתי לקנות את חרבות הטאי-צ'י שלי, ככה מצאתי כל מיני מקומות שלא התכוונתי להגיע אליהם, וככה הצלחתי לקנות כל מיני דברים שהיו מוחבאים מתחת למדף אבל אחרי "שיחה" כזו עם המון תנועות ידיים והרבה חיוכים, נשלפו והיו בדיוק מה שרציתי (במיוחד בחנות של ציור וחומרים וכל מיני דברים יפים וחסרי שימוש כאלה).


אלא מה, לפעמים צריך להגיע למקום מסויים, לשאול שאלה ברורה, להיות מובנת קצת יותר מהלא מובן המצוי, אז גם לזה יש פתרון כל-כך פשוט שבא לבכות מהפשטות הזו – כותבים לי על פתק ואני מנופפת אותו מול העיניים של זה שאיתו אני רוצה לדבר. אז הפתק הראשון שיצאתי איתו היה זה שבראש הבלוג, זה שאומר לא לתת לי בשר. אחר-כך למדתי גם איך אומרים את זה, אבל בהתחלה (ובעצם לכל אורך הטיול, גם בסוף) הוצאתי את הפתק והראיתי אותו בכל פעם שרציתי לאכול אבל לא הייתי בטוחה מה יש באוכל הזה. המקום היחיד שהיה לי קשה למצוא בו אוכל רחוב נטול בשר היה הונג-קונג, אבל שם מצאתי ממש שני מטר מהגסט-האוס את אחת המסעדות הצמחוניות הבודדות שיש בעיר. תענוג אמיתי.


כדי להגיע לכל מיני מקומות, יש תמיד מישהו סיני דובר אנגלית שיכל לעזור, בדרך כלל מי שמקבל את פני בגסט-האוס, ואז ההוא רושם פתק בסינית, ואני הולכת עם הפתק ומגיעה לאן שאני רוצה (חוץ מהטעות של טמ-שיאו בגוילין, אבל זה סיםור אחר). יש לי אוסף של פתקים כאלה במחברת ששמרתי ניירות מסין, אני כבר לא ממש זוכרת מה כתוב שם, אבל אם אגיע לסין הם בטח יבינו. המצחיק הוא שזה כל הזמן הפליא אותי איך הם יודעים לקרוא את הסימנים המוזרים האלה ולא מתבלבלים, הם נראו לי ממש גאונים, וכל פעם שמישהו קרא את מה שכתוב והנהן בהבנה, היית ממש גאה בו!!!


היו לי עוד דפים מהארץ, עם שמות של כל מיני מקומות בבייג'ין, נעזרתי בזה קצת והעברתי הלאה כשנסעתי משם. היה לי עוד חלק של הפתק הצמחוני (גם נתנו לי בארץ) שהעברתי למישהי באמצע הטיול, היא התלהבה מהרעיון שהיה שימושי גם בשבילה.


האמת היא שיש גם את הלונלי פלנט שמכיל שמות של הכל בסינית, אבל הוא כבד בטירוף, ואני לא חשבתי אפילו על לישם אותו בארנק סכל פעם שיוצאים לעיר. מה שכן – אפשר לצלם מראש את הדפים הרלוונטיים בו ולהעזר בהם, אבל אם לא עשיתי את זה כל משך הטיול, כנראה שאפשר גם בלי זה.


אוהבת את רעיון הפתקים, אולי נאמץ את זה גם כאן? מביא להבנה מלאה בין אנשים, שומר על שתיקה, ונותן מקום לעזרה הדדית בלי שצריך להתאמץ ולהסביר יותר מדי. מעניין לנסות ללכת בתל-אביב נגיד, עם ארשת של מישהו זר לחלוטין, לדבר ג'יבריש, ולהסתדר רק עם פתקים. אני רק מדמיינת את זה וחושבת לעצמי איך אנשים יגיבו, ומה יהיה להגיד על החברה הישראלית והסבלנות שלה כלפי זרים. מעניין באמת.

איפה לישון בבייג'ין

ישבתי בבית וגלשתי להנאתי ברחבי הרשת, מחפשת (לפי הוראות שקיבלתי) אכסניות נוער. יצאה לי רשימה ארוכה ומפתיעה של מקומות אפשריים בבייג'ין, והחלטתי אפילו לקרוא מה כתוב שם. מקום אחד משך את תשומת ליבי, בעיקר כי הם כתבו שהם נחמדים ואני האמנתי – מקום שנקרא ליאו הוסטל,  עם תמונות כמו של כל השאר, ועם מיקום שנמצא בין כיכר טיאננמן לבין מקדש השמיים. נראה לי נוח להיות בדיוק באמצע, למרות שמה שלא כתוב הוא שהאמצע הזה די מרוחק וצריך בעצם אוטובוס, מה שלא הוריד מערכו של המקום בהמשך.

כשהגעתי לשם, עוד לפני שנכנסתי, עמדו קבוצה של ישראלים להצטלם לפני שהם ממשיכים בטיול. לבד לא הייתי שם, ואפילו הבנתי את השפה… מסתבר שהמקום מומלץ גם על ידי חבר'ה שכבר היו שם, והבחירה שלי משום מה נפלה בלי לדעת על המקום הכי ישראלי שיש, וככה פגשתי אנשים נחמדים שלא הייתי מכירה בארץ, אבל בסין כן.

הבחירה לוותר על בתי מלון מכובדים ולשהות במקומות עם כוכבים שמחפשים את הדירוג שלהם היתה מכוונת מהתחלה. מקומות כאלה מזמנים מפגשים מרתקים, שינויי מסלול לפי התייעצות עם מי שהיה כבר, כרטיסי ביקור למקומות הבאים, המלצות על מקומות לינה, מסלולי טיול, מאכלים ומסעדות… יותר מזה – מפגשים עם אנשים מרתקים כמו לילך שמטיילת כבר כמה חודשים באיזי שלה, השאירה קריירה מהתחום שלי בארץ ויצאה להיות עם עצמה, אישה מדהימה. או פיני וענת שעכשיו עדיין נמצאים אי שם ברחבי האימפריה הגדולה, מטיילים מקצועיים שיודעים לקחת את הזמן לכמה חודשים ולהיות כל פעם בנקודה מרתקת אחרת בעולם. כמובן יש גם את המוני המטיילים משאר העולם, ומתברר שישראל היא בכל זאת יעד למטיילים האלה, למרות כל החדשות שהם רואים על המסך כשהם בבית (החלפנו מיילים, נראה אם יהיה להם באמת אומץ להגיע הנה וליצור קשר….).

אז גסט-האוס נותן להרגיש את סין יותר מקרוב, והצוות של המקום הזה המחיש לי עוד כמה דברים –

הם מכנים את עצמם דיויד ואמנדה ועוד כמה שמות מערביים לחלוטין, מתחשבים בנו שאנחנו לא יכולים לבטא את השמות הסיניים שלהם, אבל בעצם מוחקים את הזהות הסינית מסדר היום. לא ראיתי שם איש צוות אחד מבוגר, כולם צעירים, דוברי אנגלית (חלקם פחות, חלקם יותר) יודעים מה הצעירים של היום רוצים (יש טלויזיה עם סרטים כל הזמן, משחקי מחשב, אינטרנט מהיר – 5 עמדות) ומכינים אוכל די בסדר (הרחוב יותר משכנע, אבל לפעמים יותר נוח פשוט לקום ולא להתחיל ללכת על קיבה ריקה).

הם מארגנים כרטיסים להופעות, נסיעות לחומה, יש להם שלט של מדריך שיכול לתת ימי טיול בעיר עצמה (רק מדריך אחד, שהיה עסוק ביום שאני רציתי, וגם מוכן ללוות רק משלושה אנשים ומעלה, ומה לעשות שאני באתי לבד…) ועוזרים רק איפה שמתחשק להם או שיוצא להם מזה משהו. הרגזתי אותם יום לפני שעזבתי – אי הבנה בקשר לכרטיס טיסה הובילה להקדמת הטיסה, ולכן לביטול כרטיס להופעת אקרובטיקה. את הכסף קיבלתי במלואו, למרות שדיויד רצה להחזיר לי רק חלק בטענה שמגיעה לו עמלה על השירות, ואחרי שהחזיר את כל הכסף (כי לא הסכמתי) הפסיק לעזור לי במה שביקשתי. לא ממש הפריע, כי כבר הבנתי איך הדברים מתנהלים במקום הזה, אז יכולתי להסתדר לבד, אבל תמונת פרידה לא צילמתי שם. הרגשות השתלטו על חוויות הימים שלפני כן…

אם להמליץ על המקום הזה? לא בטוחה. הוא ממוקם יופי, החדרים בסדר, אבל ממש לידו יש מקום שנקרא Far-East ושמעתי שהוא נחמד באותה מידה אם לא יותר, והמחירים ידידותיים, במיוחד לכל הטיולים וכל השאר. נו, יש מה לבדוק לפעם הבאה.

תמונות מהחדר:

אמזונה
22:38 5/12/2006:
יכול להיות שלא הגבתי פה בכלל?
מוזר…
כי נדמה לי שחלק מהפוסטים כבר הגבתי

יכול להיות שהעלית אותם מחדש…?
או שסתם נדמה לי.
לא משנה. נהניתי מהביקור שוב
והפעם עשיתי מינוי…

אני
12:37 11/1/2007:
הכל יכול להיות, זה סין, לא?
תהני מהמנוי, אבל תהיי סבלנית – בין זה לאחרים לא נשאר הרבה זמן למשחקי מחשב עם תמונות ואלבומים…

 

איפה לישון בבייג'ין

ישבתי בבית וגלשתי להנאתי ברחבי הרשת, מחפשת (לפי הוראות שקיבלתי) אכסניות נוער. יצאה לי רשימה ארוכה ומפתיעה של מקומות אפשריים בבייג'ין, והחלטתי אפילו לקרוא מה כתוב שם. מקום אחד משך את תשומת ליבי, בעיקר כי הם כתבו שהם נחמדים ואני האמנתי – מקום שנקרא ליאו הוסטל,  עם תמונות כמו של כל השאר, ועם מיקום שנמצא בין כיכר טיאננמן לבין מקדש השמיים. נראה לי נוח להיות בדיוק באמצע, למרות שמה שלא כתוב הוא שהאמצע הזה די מרוחק וצריך בעצם אוטובוס, מה שלא הוריד מערכו של המקום בהמשך.


כשהגעתי לשם, עוד לפני שנכנסתי, עמדו קבוצה של ישראלים להצטלם לפני שהם ממשיכים בטיול. לבד לא הייתי שם, ואפילו הבנתי את השפה… מסתבר שהמקום מומלץ גם על ידי חבר'ה שכבר היו שם, והבחירה שלי משום מה נפלה בלי לדעת על המקום הכי ישראלי שיש, וככה פגשתי אנשים נחמדים שלא הייתי מכירה בארץ, אבל בסין כן.

הבחירה לוותר על בתי מלון מכובדים ולשהות במקומות עם כוכבים שמחפשים את הדירוג שלהם היתה מכוונת מהתחלה. מקומות כאלה מזמנים מפגשים מרתקים, שינויי מסלול לפי התייעצות עם מי שהיה כבר, כרטיסי ביקור למקומות הבאים, המלצות על מקומות לינה, מסלולי טיול, מאכלים ומסעדות… יותר מזה – מפגשים עם אנשים מרתקים כמו לילך שמטיילת כבר כמה חודשים באיזי שלה, השאירה קריירה מהתחום שלי בארץ ויצאה להיות עם עצמה, אישה מדהימה. או פיני וענת שעכשיו עדיין נמצאים אי שם ברחבי האימפריה הגדולה, מטיילים מקצועיים שיודעים לקחת את הזמן לכמה חודשים ולהיות כל פעם בנקודה מרתקת אחרת בעולם. כמובן יש גם את המוני המטיילים משאר העולם, ומתברר שישראל היא בכל זאת יעד למטיילים האלה, למרות כל החדשות שהם רואים על המסך כשהם בבית (החלפנו מיילים, נראה אם יהיה להם באמת אומץ להגיע הנה וליצור קשר….).


אז גסט-האוס נותן להרגיש את סין יותר מקרוב, והצוות של המקום הזה המחיש לי עוד כמה דברים –


הם מכנים את עצמם דיויד ואמנדה ועוד כמה שמות מערביים לחלוטין, מתחשבים בנו שאנחנו לא יכולים לבטא את השמות הסיניים שלהם, אבל בעצם מוחקים את הזהות הסינית מסדר היום. לא ראיתי שם איש צוות אחד מבוגר, כולם צעירים, דוברי אנגלית (חלקם פחות, חלקם יותר) יודעים מה הצעירים של היום רוצים (יש טלויזיה עם סרטים כל הזמן, משחקי מחשב, אינטרנט מהיר – 5 עמדות) ומכינים אוכל די בסדר (הרחוב יותר משכנע, אבל לפעמים יותר נוח פשוט לקום ולא להתחיל ללכת על קיבה ריקה).


הם מארגנים כרטיסים להופעות, נסיעות לחומה, יש להם שלט של מדריך שיכול לתת ימי טיול בעיר עצמה (רק מדריך אחד, שהיה עסוק ביום שאני רציתי, וגם מוכן ללוות רק משלושה אנשים ומעלה, ומה לעשות שאני באתי לבד…) ועוזרים רק איפה שמתחשק להם או שיוצא להם מזה משהו. הרגזתי אותם יום לפני שעזבתי – אי הבנה בקשר לכרטיס טיסה הובילה להקדמת הטיסה, ולכן לביטול כרטיס להופעת אקרובטיקה. את הכסף קיבלתי במלואו, למרות שדיויד רצה להחזיר לי רק חלק בטענה שמגיעה לו עמלה על השירות, ואחרי שהחזיר את כל הכסף (כי לא הסכמתי) הפסיק לעזור לי במה שביקשתי. לא ממש הפריע, כי כבר הבנתי איך הדברים מתנהלים במקום הזה, אז יכולתי להסתדר לבד, אבל תמונת פרידה לא צילמתי שם. הרגשות השתלטו על חוויות הימים שלפני כן…


אם להמליץ על המקום הזה? לא בטוחה. הוא ממוקם יופי, החדרים בסדר, אבל ממש לידו יש מקום שנקרא Far-East ושמעתי שהוא נחמד באותה מידה אם לא יותר, והמחירים ידידותיים, במיוחד לכל הטיולים וכל השאר. נו, יש מה לבדוק לפעם הבאה.

תמונות מהחדר:



             

מזרח מערב

לנחות שם ולראות איך העולם המערבי משתלט, לתהות מה הטוב בזה, מה פחות. לראות איך מוחקים את העבר בשיטתיות, אבל מזהים את הרצון של הזרים הלבנים המוזרים האלה לראות דוקא את העבר הסיני, ואז להתחיל לשמר בכל זאת כמה סממנים של סין הישנה. בייג'ין בשיפוצים, שעון האולימפיאדיה זז אחורה בעקביות, מונה את השניות לקראת הרגע הגדול, וזה הולך להיות, כנראה, רגע גדול שחבל על הזמן.

אני יוצאת לרחוב,
בין הישן לחדש יש הריסות,
יש ילדה יפה – פיוטי
ומיד הופך לצללוייד דיגיטלי.

שאר הרחובות עם חזית מכוסה, מבטיחה גדולות ונצורות לקראת העתיד. מאחורי החזית הזו הורסים את כל חזיתות הבתים, הופכים אותם מתמונה סינית לרחוב מערבי. יהיו שם חלונות גדולים עם כל מה שאפשר לקנות בפנים, מסעדות נוחות, שירותים מודרניים, ואפילו מנורות אדומות בכניסה כדי להזכיר לנו שזו סין ולא משהו אחר. בינתיים רואים את השבור רק אם הולכים מאחור, מלפנים הכל פונה לקידמה, מעניין איך זה ייראה אחר-כך. סין משתנה מול העיניים, ועם החריצות שלהם זה קורה מהר מאד.

המקום שבחרתי לשכון בו לכמה ימים ממוקם נפלא בין כיכר טיאננמן לבין מקדש השמיים, על המפה זה נראה קרוב אבל בפועל הקירבה רק למרכז, למקדש צריך כבר לנסוע באוטובוס. בייג'ין של היום מודרנית לחלוטין, נראית כמו עיר מערבית לכל דבר, אבל יותר גדולה. אני מזכירה לעצמי כל הזמן שזו סין, למרות ששום דבר בה לא דומה למה שדימייתי לי לפני שנים (נו, הדמיון שלי התבסס על סיפורי עבר ואגדות עם, עם תיבול של מולאן היפה המצויירת, אז מה כבר יכול להיות דומה לזה במציאות של בייג'ין, שאפילו השם שלה הפך מפקין הידועה לבייג'ין המסתורית השואפת להיות שילוב של חדש וישן, אבל הישן נמחק לאורך השנים)

בתים גדולים, רחובות רחבים, נתיב אחד מיוחד לאופניים וכלי רכב דומים, עם רמזורים משלו ותנועה דלה כי זו שעת עבודה. אחר כך כולם נוסעים וצפוף בנתיב הזה, לחצות אותו זו משימה מרתקת של הליכה בזיגזג ונסיונות להמענע ממגע (פעם אחת נכשלתי, הצעיף כמעט נקרע, אבל אני נשארתי שלמה…). בכלל – לחצות כביש שאין בו רמזורים אלא מעבר חציה זה אתגר יותר גדול מלעבור את הטייגר ליפינג גורג' (בהמשך… המסלול, בעוד כמה ימים) תוך יום. הסינים רואים כנראה במעבר החצייה רק כמה פסים חסרי משמעות שמישהו בטעות צייר על הכביש. זכות קדימה תמיד נתונה לזה שיותר אמיץ ונחוש בדעתו להתקדם, ובדרך כלל זה מי שיושב ברכב יותר כבד וגדול – הכוח קובע. בתור הולכת רגל לקח לי זמן להתרגל לעובדה שאני לא קיימת, ודאגתי לשמור על העובדה הזו בכבישים בצורה אדוקה, כך שרדתי את כבישי בייג'ין (הו, כמה דרמטי).

מהרחוב יורדת לרכבת התחתית – שלושה קוים, אני נוסעת במעגלי, ובזה שאחריו, קיבלתי הוראות מדוייקות איך להגיע לאן. מכירה תחתיות מכל מיני מקומות בעולם, זו דומה להם, מה כבר אפשר לשנות ברכבת תחתית. גם המוני האדם השוטפים מאחת, יוצאים וזורמים המעלה המדרגות, ממהרים הביתה, אנשים… ככה זה ברכבת. עצרתי לצלם.

ההתפעלות מהמוני האנשים נשארה בי לאורך כל הטיול, צילמתי הרבה פעמים את האנשים במקום את המקומות.

בייג'ין היא עיר, מיד השתלבתי בקצב שלה (בעצם לקח לי קצת זמן להתאפס, אבל מי מדקדק בדברים כאלו כשעבר כבר חודש?). יש שם המון מה לראות, יש תחושת חובה להיות במקומות המפורסמים, מה שהופך את השהייה לתיירותית במיוחד, ימים עוברים ואני מסמנת וי על העיר האסורה, מקדש השמיים, החומה הסינית, שווקים חובה, שוק הלילה, והכי חשוב – אוכל רחוב. האוכל הזה היה החלק המשמעותי בכל הטיול, היותי צמחונית לא איפשרה לי כביכול טווח אכילה רחב, אבל הרחובות בסין חייכו אלי ונתנו לי לטעום צמחונות חדשה. על האוכל יהיה גם פוסט, אלא שהטעמים האלה רוקדים לי בזכרון של החיך, אז כתבתי, איך לא.