חזרה לקריובה

בחרנו לישון בטירגו-ז'יו כי צריך להחזיר את הרכב עד 11 בקריובה, וזו נסיעה של כשעתיים אז נספיק בלי בעיה לעמוד בלו"ז. בבוקר עוד הספקנו לאכול ארוחה קלה, לצלם את שלל תכשירי החרוזים שיש שם (אולי משהו אופייני לתקופה/למקום, כי ראינו עוד כאלו גם בדרובטה), ולצאת לפקקי הבוקר הקלים בעיר.

ויתרנו על ברנקוזי ויצירותיו שהפכו את העיר לתיירותית ואמנותית ביותר, כנראה, מלבד צילום מרחוק של שני פסלים שלו פשוט חלפנו על פני העיר ופצחנו בנסיעה של בוקר חסרת מוקדים מיוחדים, רק להגיע בזמן.

עדיין היה מה לראות בדרך, למשל זיהום אויר ברמה כזו שכאן כבר מזמן היו שורפים להם את המועדון. ארובות ענקיות שפולטות עוד ועוד ענני עשן, ריח נוראי כשפותחים את החלון (בדקתי, נוראי) ומיהרנו לסתום את האף ולהמשיך הלאה.

היה גם ישוב שכולו כביש עם בתים משני הצדדים, 25 דקות נסענו לאורכו! נוסעים על 50 קמ"ש כי ככה צריך מבחינת החוק, וככה צריך כי היתה משטרה בדרכים ונהגים טובים שהיבהבו והזהירו את הבאים ממול, כלומר אותנו, לנהוג בעירנות, אחוות נהגים קיימת בכל הארצות כנראה, אז לקח המון זמן עד שעברנו אותו, וכל הזמן עוד ועוד בתים בשורה אינסופית. קצת מוכרים כרוב בצד, קצת ירקות אחרים, פורקים כבול לחימום, אפילו היו כבשים שיצאו למרעה. לא משעמם.

תידלוק (דלק וקפה) בתחנה עם ציורים מקסימים וחוזרים לעיר לפנסיון שמשמש ללינת לילה בלבד לפני שחוזרים הביתה. הפנסיון נמצא ברחוב שלא ברור אם ישן ממש או עני ממש, אבל הכביש עשוי מאבנים משתלבות של לפני 100 שנה לפחות. משעשע, במיוחד כשהולכים על זה עם מזוודת גלגלים. כל השכנים שמעו שהגענו…

נשאר רק להסתובב עוד קצת בעיר שעכשיו קצת יותר מוכרת, לאכול מרק ברוקולי טעים במסעדה שבה אכלנו לראשונה, ללכת למזרקה ולגלות ששוב לא הפעילו אותה על מוזיקה ואורות, או ששוב פיספסנו, אחד מהשניים. לקנות כל מיני שטויות (לא מצאנו הרבה) קצת דברים לעצמנו ולהפרד מקראיובה עד לפעם הבאה.

___

כל מה שהיה למחרת זה לקום באמצע הלילה ולגלות שבאמת קר, להגיע לשדה התעופה כשעה וחצי לפני הטיסה (כן, לא צריך 3 שעות), לעמוד בתור קצר כדי לעבור את כל הבדיקות, נמל תעופה קטן מהווה מותרות לפעמים, כמו לעבור מעט את המשקל ולקבל עיצה ידידותית להיות מדוייקים יותר בפעם הבאה, ועוברים בלי לשלם גרוש נוסף. אז קצת דיוטי, קצת קפה וזהו. מה כבר יש לעשות – עולים, טסים, נוחתים, מגיעים לחום הישראלי, לרמי לוי לעשות קניות לשבת ולהלם התרבותי שמהר מאד נשכח כשנמצאים בארץ אירופאית מסבירת פנים.

עד הפעם הבאה.

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים