"אדם בעקבות גורלו"

פתאום הכל מסתדר – סרט אחד גדול של אופנועים, מדבר, אנשים טובים וחופש, נופים מטריפים של מדבר פתוח וענק בארץ אחרת, ולא שהכל מותר, אבל… יחסית למקום בו גדלתי הכל מותר. סקס כחוויה בלי כל מיני דיעות קדומות, אמון, צחוק ואהבה….

אדם בעקבות גורלו זה סרט שעכשיו אני רואה שוב, אחרי שהציף את ילדותי בתשוקות שונות שעד היום אני מנסה להגשים, מסתבר, בלי לשים לב בכלל. חלומות של מדבר לעבור בו (בלי לחיות בו), של אופנועים לרכב עליהם (מעולם לא הצלחתי לעבור את מחסום ההגיון ולהוציא רשיון לאופנוע), ארצות הברית הענקית שרק מחכה לי (הגעתי, אבל מעולם לא למדבר הגדול שם, רק לערים הגדולות) ואנשים טובים לחיות בקרבם, קומונה כזו (קיבוץ זה בדיוק ההיפך..) והגברים – פיטר פונדה, דניס הופר, ג'ק ניקולסון, אחחח… גברים… (תפיסה ילדותית, אין ספק).

אז הלכתי על תחליפים, בלי לשים לב, ועכשיו אני מבינה שהם פשוט – תחליפים, לא הדבר האמיתי, משעשע לראות את הבחירות שלי ככה עכשיו. חלומות ילדות מוגשמים בדרכים מוזרות.

המדבר תמיד מהווה בשבילי חוויה חולפת, משהו לעבור בו, לעצור ולהרגיש את המרחבים. הנופים המשגעים, שקיעות, תמונות דומות למה שנצרב בזכרון מאז. אוהבת את המדבר אבל במידה, זה כנראה לא המדבר האמריקאי הגדול נטול הגבולות. עכשיו אני מבינה למה אני מחפשת כל פעם פינה עם נוף אינסופי שלא רואים ממנה עמודי חשמל או מבנים כלשהם.

פסטיבלים נותנים לי תחליף משעשע לחברה קלילה ולא מחייבת, לא שיפוטית, מרחפת משהו מעל המציאות עם סמים דומים מאד למה שיש שם בסרט, למציאות שהיתה אז כמעט כמו היום. מותר לעשות שטויות, ללבוד בגדים אחרים, שיער ארוך, מרידה במוסכמות שיוצרת מוסכמות אחרות שאפשר למרוד בהן, אהבה חיצונית והרבה רגשות אחרים קטנים מתחת לפני השטח. לא קומונה (איזה מזל) אבל כן חבורת אנשים שמשום מה אני לא מצליחה לחבור אליהם אלא רק מרחוק, נגיעה קלה על פני השטח.

מדיטציה, הליכה ליד הנחל, רחצה יחד בעירום בנחל כי עירום מותר, מועדף, יפה, חופשי. טאי-צ'י או תנועה איטית כלשהי שמתחברת ל… משהו, לנשמה, העיקר שאפשר. הכל מוכר ממה שהיום נמצא כמעט בכל מקום ואז היה רק ל"משוגעים" שמורדים במערכת, ואני רציתי למרוד במערכת רק לא ידעתי איך, אבל כן מצאתי מדיטציות, עולם רוחני עצום לברוח אליו במקום לקחת סמים ואפילו אחר-כך גם טאי-צ'י.

הקצב בסרט אחר לגמרי, איטי. לצלם אופנוע בקלוז-אפ מלטף, לעבור לאט על החלקים וכמעט לגעת במתכת החשופה, הצבועה, הקרה. לצלם מעגל של אנשים עומדים, לאט לאט לתת לכל אחד פריים משלו, מבינים שיש מעגל די מהר אבל יש זמן להכיר את כל האנשים במעגל. איטי. לפעמים אני חוזרת לקצב הזה, למרות החיים המטורפים שיש עכשיו. אני לפחות יודעת לאן אפשר לחזור.

אופנוע… הו כמה צעירים תלו אז תמונת האופנועים על הקיר ודמיינו את עצמם יושבים ככה, רוכבים לעבר השקיעה בארץ אחרת, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.טוב, זה לא הוגשם בשום דרך.

מצחיק איך הכל מתחבר לפשרה אחת גדולה של מציאות, קודם כל כי לא הצלחתי להגיע לשם כשהייתי צעירה וויתרתי על טיול התרמילים העצמאי לטובת זוגיות וחיי נישואין שנראו הבחירה הכי נכונה באותו זמן (וואוו, כמה טעיתי!), ואז ויתרתי על אופנוע כי זה מסוכן, אחר-כך ויתרתי על עוד דברים אבל עכשיו אני מבינה שהכל נצרב בזכרון, והמון מעשים שלי היו כדי להגשים את החלומות האלו בדרכים עקיפות, בלי שירגישו, כדי למלא את הנפש. הדבר האמיתי היה אז ושם, ואני הייתי כאן ואחרת.

הצליחו לי דברים אחרים, ועכשיו אני רואה מול העיניים (כותבת כשהסרט רץ מולי על מסך קטן) תמונות ילדות, אני מזהה את ההגשמות האלו, את ההחמצות האחרות. זה אומר שנולדתי בתקופה נהדרת שיצרה המון חלומות, נולדתי חולמת ואני לפעמים גם מצליחה להגשים. עכשיו שהתמונה ברורה אולי אוכל אפילו ליצור נתיב הגשמה מוצלח, החיים נמשכים, אני אופטימית.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *