רגע של כלום

פעם לפני הרבה שנים (ככה מתחילות כל האגדות וסיפורי הדמיון עם מוסר השכל) למדתי אמנות.
בשנה הראשונה התלהבתי, בשנה השניה קרעתי את התחת וחיכיתי לשלישית בקוצר רוח – לשלב בו אוכל להציג את כשרוני קבל עם ועדה, ובעיקר קבל מורים ואורחים, שבאו כל יום חמישי לניתוח עבודות מרתק, עם דיעות קיצוניות שמשאירות את המתח באויר עד השבוע שאחרי זה.
השנה השלישית התחילה עם המון רעיונות, ריח של צבע וגליונות ענקיים לצייר עליהם, ואז….. כלום……
ממש כלום
הכל נעלם
כל תחושה שהיתה לי בקשר לשמחת היצירה, אהבת הציור, סרחון האקריליק ושטיפת המכחולים שעות עד שנקיים שוב – הכל נעלם. נעלם ברמה כזו שכאילו לא היה שם קודם, נשאר רק זכרון קטן של תשוקה בוערת, וחוסר יכולת מימוש ברמת תיסכול בלתי אפשרית כמעט. כשהגעתי לשיעור והודעתי על היעלמות המוזה, קיבלתי תשובה שהפתיעה אותי והפכה את המציאות הנוגה על פניה –
"המוזה", אמר לי המורה שלי, "הלכה לנוח, וככה צריך להיות!"
לפי נסיונו תחילת שנה ג' זה זמן מצויין של הפסקה, וכל אחד מגיע לזה אם רוצה ואם לא, אז אולי לא רציתי, אבל הנה זה הגיע וכל מה שנשאר לי הוא לצאת מהפאניקה, לדעת שכלום לא נעלם ובמיוחד לא המוזה, ובקרוב מאד הכל יחזור.

על מה ולמה הסיפור הזה?
שנים של עשייה בתחום הרוחני הביאה אותי ללימוד מעמיק בנושאים שונים, ללימוד שטחי באחרים, ולהרבה חוויות ששום לימוד לא יכול היה להמציא אותם אלא החיים עצמם. לאורך כל השנים האלו מצאתי תמיד משהו לקרוא, אם ספרים שונים כשהייתי בת עשרה, ועד חוברות ומאמרי אינטרנט בזמנים האלו. אני קוראת ורואה איך כל הזמן דברים מתגלגלים, לאחרונה קצת חוזרים על עצמם בשמות שונים, אבל כל פעם יש מישהו שמתרגש מחדש מהעולם המוזר הזה שמקיף אותנו.
אני, לעומת זאת, יושבת לי בביתי ונחה.
אני בתקופת מנוחה כבר כמה זמן, לפעמים מוציאה ראש כדי לראות שהעולם קיים, הולכת לטיפולים כדי לשמור על שפיותי, אבל באופן כללי אני נחה. זו מנוחה כפוייה, משאירה אותי עם ההוראה שבחרתי לשמור עליה, עם המעט שיש לי לעצמי, אבל בריחוק די רציני מכל העולם הזה שמתרגש עדיין ממה שראיתי כבר זמן. אני יודעת שיש עוד כמוני, כמה אנשים טובים שאני מכירה, אשר רוב פרנסתם התבססה על עיסוקם הרוחני, מוצאים את עצמם בהפסקה זמנית, אבל לא מדברים על זה. כאילו נגע בנו משהו שאסור לגלות אותו, אסור לדבר עליו. התחושה הפנימית שלי אומרת שהעולם לא אוהב מטפלים בהפסקה, כאלו שכרגע עושים כלום. האנשים מסביב מצפים ממטפל שיעשה כל הזמן, אם הוא כבר גילה את הדרך לאושר – עליו להיות מאושר, אם הוא גילה את הדרך לריפוי – עליו לרפא, אין לו יותר סיבה להפסיק או לעצור, ולכן אם מישהו כזה עוצר – סימן שמשהו לא בסדר אצלו. אם העולם חושב ככה, הרי שאנחנו צריכים לשים לב ולא להראות לאף אחד שאנחנו במצב של כלום, ולכן מטפלים רבים משיכים גם כאשר אין להם כבר מה לתת, רק כדי לשמור על עשייה, גם אם היא מתוך מצב פנימי של כלום.

אני כותבת על הכלום הזה כי הוא הכל –
הוא ההפסקה המבורכת שנותנת לנשמה לנשום שוב, ודרכי השינוי מתוחכמות ביותר:
שולח את האנשים הרחק, את החברים לעיסוקם האישי, נותן לי למצוא את המרחב שלי מחדש
מפריע לי לחזור להרגלי מדיטציה או טיפול ישנים, מחייב אותי לחפש דרך אחרת או לפחות לא לעשות דבר.
הכלום הזה משתק אותי, מוחק את הכתיבה, מבטל את הרצון הנואש לכתוב – זה שהציף בעבר והיום… שותק.
לעשות כלום בשבילי פירושו להשתגע (טוב, כמעט…)
יצירות קיימות לי בראש בשלמותן ואני לא יוצרת
אנשים קובעים פגישות ומבטלים ברגע האחרון
מפגשים חשובים תמיד נופלים על ימי הוראה שאינם ניתנים לשינוי
ומה נשאר?
לשבת
להסתכל מסביב ולחייך את חיוך חתול הצ'שייר של עליסה
להגיד לעצמי שוב ושוב (כי אני שוכחת כל פעם מחדש) –
זה בסדר, הכלום זמני ביותר, הכל יחזור הרבה יותר נכון מקודם
והמילים שתמיד נאמרו לי בכל אירוע משמעותי –
את לא לבד.

אני באמת לא לבד, הרבה אנשים כמוני יושבים היום בתוך כלום, הגיעו לשלב הרוויה ועכשיו – המתנה לשלב הבא.
מול ריבוי העשייה, הכתבות בחוברות/אתרים/עיתונים וכל מקום כתיבה אחר – נראה שקפאתי על שמרי, אני מאבדת (אוי, איזו פאניקה) את המומנטום, אני לא אשיג לעולם את האחרים שמתקדמים הלאה… מה יהיה????
אבל אנשים – הנה חדשה מסעירה –
אנחנו עוצרים כי צריך לחכות לכולם שיגיעו,
עוד מעט נצא שוב לדרך,
נתחיל את המעשה החדש, זה שעוד לא כתבו עליו בשום מקום,
זה שמחכה ממש מעבר למסך העומד להפתח, המעשה שאנחנו נביא יחד.
איזה כיף להיות שייכת לאנשים שעומדים
להסתכל על האחרים מהצד
לראות את הדהירה המהירה לעבר הכלום
שאני כבר כמעט מאחוריו
עומדת בשקט ולא זזה.
איטית יותר מהלאט הכי איטי בעולם – ממש עומדת, מוכנה לצאת לדרך
אני חדשה לגמרי שאני עוד לא מכירה, ועוד מעט אתחיל לדעת אותי.
אחרי הכלום שיגמר.

(ואני אומרת – זה שכתבתי את הדברים לא הופך אותם לקלים יותר. סבלנות אישה….)


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים