פסח שמח – שיגשוג ופריחה (קצת אופטימיות)

כל הברכות לאביב מרגשות בעיני, כי אביב זו עונה יפה, ריחנית, שמחה. השמש מתחילה לצאת החוצה ולתת סימנים של נעימות, הים משנה פנים מדי יום, עובר בין רגוע לגועש, השמיים עוד עם עננים (אני אוהבת עננים), ולא כל-כך חם, אבל כבר לא קר.

9203ואז מגיע החג ואומרים – שיגשוג ופריחה.
שיגשוג זו מילה מוזרה כשמפרקים אותה להברות, ולכן היא נחמדה בעיני, אני אוהבת לשגשג, אבל פריחה….. זו כבר מעשיה אחרת.
מאז ומתמיד דאגתי לפרוח באביב יחד עם הפרחים, בהבדל אחד – להם זה כיף, לי לא.
תמיד גם איחלו לי לפרוח באביב, כי זה היה מצחיק, ובאמת, אם אני לא אכנס למצבים רגשיים מיותרים, זה באמת מצחיק למצוא מישהו שאומרים לו לפרוח, והוא פורח. אז פריחה היא ברכה מוזרה, לכבודה למדתי כל מיני דברים מקצועיים שיאפשרו לי לא לפרוח, ולמדתי גם להשען על אנטיהיסטמינים מקובלים כדי לעזור לכימיה להסתדר עם העולם.
אבל אני אוהבת פריחה, אני אוהבת את הריח, את היופי, את המושלמות שיש בכל פרח, את האופטימיות שנצורה בלב כל פרח כזה, שפשוט פותח את עצמו לעולם ומראה את היופי. פשוט כל-כך, לא מתוסבך, רק לפרוח.

אני משאירה את הפריחה לפרחים, כי עדיף בשבילי לחשוב על פסח כמו על הזדמנות לפגוש חברים ותיקים, שחלקם במקרה גם בני משפחה, אבל רצוי שתמיד ישארו חברים שלי. על ארוחה מרתקת של מפגש קולינרי, כי כל אחד מביא משהו ויחד יוצאת ארוחה שאין בשום זמן אחר בחגים ובכלל.
ויש גם את הסיפור הזה על יציאת מצרים, שפעם היה משמים ביותר, כי חיכיתי רק לעבור עם השיבולים בין החלונות במסיבה של הקיבוץ (כן, ילדה קיבוצניקית עם שמלה לבנה ושיבולים שעושות לה אפצ'י), אחר כך הפך להיות נחמד כי סיפרתי לילדים שלי, ואז התברר שיש בסיפור יותר ממה שחשבתי כי הפך להיות יציאת מצרים הפרטית שלי, עם כל המכות, המדבר, הצמא, הרעב, האוכל המשעמם (נסו לאכול רק מן 40 שנה), עם עגל זהב מזוייף, המון עיזים וכבשים לנדוד איתן (אני אלרגית לחיות באופן עקרוני), ועם תהפוכות נפש שלא חלמתי שאספוג.

נראה לי שהשנה סוף סוף מצרים נמצאת מאחור, האופק מתחיל להתבהר. עוד יש אובך קל, אבל מתחילים להגיע כמה חברים לאוהל שלי. עוד אוכלים בקושי מן ושליו במתכונת הפשוטה שלהם (ביצים ותפוחים ירוקים) ואפילו נהנים מזה, כי לפעמים כבר יש פסח שבו אוכלים עוד כמה דברים בריאים פחות ומענגים יותר, ויש אהבה.

אח, הכי טוב זו אהבה, שלא משנה מה עושים – היא כאן.
יש לי ארבעה גברים סביבי, וכמו בהגדה יש בהם קצת מכל דבר, אבל בעיקר יש בהם אהבה. איזה כיף.
יש לי כמה נשים סביבי, הנשים הכי טובות בעולם שלי, ומצרים מתחילה להיות יותר זכרון ופחות מציאות.ויש מקום לשים את הראש קצת יותר בשקט, הודות לכמה אנשים מופלאים שנמצאים בחיי, מאפשרים את הבלתי אפשרי מבחינתי.

זה חג שמח.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *