בכל שנה הוא מגיע ללמד את האנשים בארץ. לפעמים יש לי שאלה לשאול אותו, ושנה שלמה לחשוב על התשובה.
שנה אחת לא התאפשר לי להיות בגשקו, אלא רק ביום הראשון שלפני ארבעת ימי הרוויה.
יום של לימוד הנוגע בכמה נושאים, של ישיבה בערב בקרירות שאחרי החמסין, בחשיכה העוטפת, בחיבוק לא מוחשי של אנשי טאי-צ'י ותיקים שבאים לשאול שאלות קצת שונות מהרגיל.
שאלתי –
אם טאי-צ'י-ווי פירושו דרך, שהיא דרך חיים, איך דרך זו באה לידי ביטוי היום, מול קשיים אישיים וסביבתיים.
ענה לי תשובה רחבה, הצלחתי לזכור רק חלקים ממנה –
ראשית שאל אם אני מכירה את המושגים stillness, motion (בתרגום חופשי – דממה וזרימה). עניתי בחיוב.
דיבר על התחושות העולמיות, מיתון למשל, אמר שאפשר להקטין הכל לרמה תפיסה של אדם, שזה בעצם אותו הדבר.
אם מתייחסים למשמעות המוקטנת, אפשר לשלב את הידע ולמצוא פתרונות רבים.
הוסיף שיש לו דוגמאות, אבל מעדיף להשאיר אותן לעצמו, שלא אתפס לפתרונות שלו אלא שאמצא את שלי.
אמר שהוא יודע שאני יכולה למצוא כמה דרכים של טאי-צ'י כדי לזרום בעולם.
אני עדיין מסובבת את המילים בראש, מחברת חיבורים ולא ממהרת למצוא פתרונות.
בסוף הערב ניגשתי אליו, רציתי למקד את הדברים לנקודת ההבנה שלי.
stillness & motion מתחברים לי לסיי-טאי.
שאלתי – לאחרונה כל דבר מתחבר לי לסיי-טאי. גם התשובה שלו לשאלה שלי. הכל בא משם – הזרימה-תנועה והדממה-קיפאון, ההתרחבות והמיקוד, הכל כבר נמצא שם, וכשמתרגלים טאי-צ'י הכל נמצא גם בטאי-צ'י. לפעמים נראה לי שהמיקוד שלי שינה מקום, ואולי אני פועלת לא נכון. הכל קיים בתוך הסיי-טאי, כל התשובות כבר שם, רק צריך להגיע אליהן.
לאחר כמה שאלות בירור שלו ותשובות קצרות שלי, הגיב פתאום בהתלהבות וצחוק,
אמר -"Very-Good… Congratulation" ולחץ לי בחוזקה את הידיים בשתי ידיו.
עכשיו אני הולכת עם חיוך, התמונה קצת יותר ברורה. יש על מה לחשוב בשנה הקרובה,
בעצם – יש על מה להיות בשנה הקרובה. החשיבה כבר לא ממש חשובה בתוך החלק הזה.
