לטייל בגוילין

זה אומר למצוא עיר מודרנית תעם סמטאות של עיר סינית תלושה מהמציאות העירונית

ללכת בסמטאות של שוק כזה ולקנות את כל השטויות בכמה יואן, רק כדי להזכר בבית בריח שאי אפשר להביא משם.

לעשות מה שתיירים עושים – הר הפיל, שוק הלילה ברחוב הראשי, טרסות האורז, הפלגה ליאנגשו.

המצחיק הוא שאמרו שלא כדאי לעצור שם,

ששווה להפליג את הפלגה אפילו שלוקח הרבה זמן

שבעצם יאנגשו יותר נחמדה ומעניינת

שאין הרבה מה לעשות בגוילין

ואני מצאתי את הבנות באכסניה חמודות ועוזרות ונעימות

הרבה יותר ממה שעזרו לי עד אותו יום, עם חשיבה מקורית וחיוך

משהו במקום עשה לי להשאר יותר מיום אחד (שלושה למעשה)

וחוסר רצון להמשיך הלאה (אבל התאריכים לחזרה התקרבו, גרמו לי להמשיך).

מה אני אומרת על גוילין? –

כשאין זמן אז אין זמן, כדאי להתחיל בבוקר על הנהר, אחר כך להמשיך להר הפיל, בטח יש עוד כל מיני אטרקציות מקומיות, אבל מה שהכי אהבתי היה להכנס לסימטאות, לאכול את האוכל הטעים שלהם, ולצלם.

כל התמונות של גוילין מהיום שהסתובבתי בעיר נמחקו, טעות של איפוס במצלמה החדשה. נשארו התמונות של טרסות האורז, של הטאי-צ'י, ואת העיר אני צריכה לבקר שוב כדי לצלם את הסימטאות והשווקים שמתחבאים בהן, את התחושה הסינית העירונית שהיתה לי שם יותר מבכל מקום אחר, את סוגי האוכל שטעמתי וניסיתי לשחזר מעט בבית.

עדיין נשארו כמה תמונות מאפיינות, את האלבום שמתי בקודאק, בתקווה שהאוסף יצליח להשמר.