תכננתי להיות קצת במקום הזה, להגיע למאמא נאשי כי קיבלתי המלצה חמה מכמה אנשים (וגם מספר טלפון) ומשם לצאת לטייגר ליפינג גורג' ולשנגרי-לה. הגעתי לעיר, אחר הצהרים, בערב כבר בליתי עם אנליס והחברות שהכרתי בבית קפה מקומי נחמד ושתיתי קפוצ'ינו בליווי עוגת גבינה, ממש כמו בבית. למחרת קמתי מוקדם לאגם והמשכתי ברכיבה על אופניים לכפר הסמוך – ביישה, ובערב שוב בית הקפה לתכנן את יום המחרת לטיול לטייגר והלאה… יותר מדי פעילות שהתישה אותי והביאה אותי לשאלה מה בעצם אני עושה.
עצרתי לרגע את סיבוב כדור הארץ, עצמתי עיניים, נשמתי קלות (שלוש נשימות לבטן תחתונה) פקחתי עיניים ואמרתי לעצמי (כי לא היה מישהו אחר להגיד לו) מותק – תנוחי רגע, מה את ממהרת? איבדת משהו? שכחת למה באת הנה? לא כדי להשיג לרדוף ולראות הכל, אלא כדי להרגיש סין, ומרוב מהירות את אוכלת עוגת גבינה ושותה מוקה מערבית, רצה מהר מדי מכדי להרגיש משהו.
באותו רגע הוחלט פה אחד (שלי) שאני נשארת יום חופשי בגוילין, נחה רגע, הולכת במתינות ברחובות, קמה בשעה נורמאלית והולכת לאגם שוב, הפעם כדי להנות ולא כדי לרוץ עם החבר'ה ולהספיק לחזור לארוחת הבוקר של המאמא… סתם יום.
אז נחתי, טיילתי, שלחתי בדואר כמה דברים כדי שלא יכבידו עלי שהמשך הטיול, הרתי חנויות רגילות של עיר ורחובות פשוטים של סינים, והצלחתי לתכנן את המשך הדרך במתינות ובסבלנות, לחזור לקצב החיים שלי.
משם נסעתי לטייגר, ומשם לשנגרי-לה, על כך עוד יסופר בהמשך. המאמא שמרה לי על החפצים וחיכתה שאחזור אליה, ואכן חזרתי ליום נוסף של סיכומים, סך הכל הייתי מעל שבוע באיזור, נהניתי מכל רגע, ושמחתי שלקחתי את הזמן להתעכב (למרות שזה עלה לי ביום הונג-קונג שבוטל, לא נורא).
הכרתי כמה אנשים יפים שם, צילמתי אותם אבל התמונות הלכו יחד עם המצלמה לגנב סיני מקומי, כך שדוקא את היופי של סיכום ליג'יאן אין לי בתמונות, ובעיקר את הנקודות האישיות – אן שמנגן על פיפה והכין לי קמע מעץ עם מילים בסינית, מאמא שחיבקה אותי בהתרגשות ונתנה לי תמונה מתנה לדרך, התופרת המקסימה שהכינה לי כמה בגדים לפי בקשתי, ומקומות אוכל קטנים ואינטימיים, שוק ברחוב צדדי, תמונות של סין היום-יומית, נשארו לי בזכרון.
