היתה שאלה על אמנות לחימה שהעלתה בי זכרונות. פירקתי את המילים,
אמנות
לחימה…
אמנות, מילה ראשונה אפשר להתחיל בה, על זה אני יודעת משהו, למדתי פעם.
למדתי להתחיל מהפשוט ביותר ולהתקדם לאט הלאה.
עיפרון הוא פשוט, לפחות במראה ראשון, רק קו, רק צבע אחד, כל אחד יכול לצייר בעיפרון כי כל אחד יודע לאחוז עפרון ולהעביר אותו על הדף. לא בעיה לצייר בעיפרון, מורכב יותר להגיע לציור טוב.
מתחילים בהכרת הקו דרך סוג העופרת.
בעופרת קשה אם לוחצים על העפרון חזק יותר הקו יוצא מעט כהה יותר, אבל בעיקר שוקע לתוך הדף וחורץ אותו.
בעופרת רכה אם לוחצים על העפרון חזק העופרת נמרחת והקו יוצא עבה, המון גרגרים משתחררים והצבע חזק.
כל עופרת נותנת תוצאה שונה בלחץ שונה, ופתאום הקו האחד ההוא של ההתחלה, הופך להיות קו עם אפשרויות שונות, והכל רק בזכות שינוי הלחץ המופעל עליו, שינוי העופרת בה משתמשים.
עפרון יכול ליצור כתמים.
קו יכול ליצור כתמים, אם שמים הרבה קוים אחד ליד השני. צריך לדעת איך לשים אותם, ללמוד את הטכניקות השונות מהרכיבות כתם מרשת של קוים. עופרת קשה תביא את הקוים הדקים ואיתם אפשר לעשות רשת שלמה של הצללות, לגלות שקו יכול להיות גם כתם, והכתם יכול לשנות את הגוון שלו לפי כמות הקוים שנמצאים בו. הצפיפות מהווה גורם אחד, הלחץ גורם משני, כיוון הקוים נותן עומק להצללה, וכמות השכבות תורמת נדבך נוסף. אחר כך מגלים שיש עוד ועוד אפשרויות, נקודות מרחיבות את הרעיון לעוד קשת שלמה של הצללות, וכל זה רק עם עפרון קשה וחזרה מונוטונית ועקשנית על אותה תנועה, אותו רעיון.
אם לומדים איך ליצור קוים בלתי נראים מגיעים לכתמיות אחרת, זו שלא מפרידה בין הקוים אלא יוצרת המשכיות של כתם. עופרת רכה תתפזר על הדף, תביא את הכתם שאינו קוי, זה שמחליף גוונים לפי מידת הלחץ המופעלת עליו. בהתחלה יראו את הקוים, אדם לא מיומן יתקשה ליצור כתם מושלם שנראה רק כמעבר מהכהה לבהיר, יראו את הנסיונות המגושמים משהו ליצור כתם חלק, יווצר כתם קוי. עם הזמן, התירגול ולימוד השליטה הכתם יהפוך מושלם יותר, הקוים המקריים בתוכו ייעלמו, תיווצר אחידות, הדמיה של צבע הולך ונעלם.
עופרת קשה נוחה לציור קוי, עופרת רכה נוחה לציור כתמי, שילוב של שתיהן מאפשר ליצור ציור שיש בו הכל, צבעוניות של אפור על כל גווניו.
שימוש בעפרון לסוגיו השונים מאפשר ללמוד טכניקה מסויימת, להשתלם בה. אבל לימוד הטכניקה עדיין לא הופך את המשתמש בעיפרון לאמן ראוי להערכה, אלא לטכנאי מוכשר שיודע להשתמש בכלים שברשותו כמיטב יכולתו, ולעיתים מיטב יכולתו אכן מרשימה ברמה הטכנית.
אין אמנות בטכניקה, יש מיומנות, אבל האמנות נחבאת מאחור, נמצאת שם, מחכה לזמן המתאים לה. אמנות לא מגיעה כאשר הטכניקה נלמדת, אין לה מקום. היא לפעמים נשלפת באופן מקרי, ואז הרישום הופך להיות מלהיב, מרשים, מעורר השראה לרגע, מחייה את היוצר בתחושת התעלות קלה. אמנות שצצה ככה נותנת מקום להמשיך הלאה וללמוד את הטכניקה, נותנת שאר רוח לתרגילים המייגעים של הרישום, מסמנת שיש לאן להמשיך.
עם הזמן האמנות עולה יותר לפני השטח, לפעמים האדם מצליח אפילו להבין את הביטוי האמנותי שיש מאחורי התרגילים שהוא עושה, אבל עדיין לא מבין את המושג אמנות, מושג חמקמק.
יום אחד זה יכול להגיע.
הוא מניח נייר מולו, שם את העפרונות בצד, מתבונן בנייר.
מתבונן בנייר.
אוחז בעפרון
אוחז בעיפרון אחר
משהו חולף בו
הוא רואה את הרישום על הנייר הלבן
הוא מכיר את הרישום השלם שכבר נמצא על הריק מול עיניו
הוא חש בעוצמת הנגיעה על הדף, העפרון רוקד בין אצבעותיו
היד מושטת קדימה וכל שנשאר עבורו הוא לממש את ההשראה
בחופשיות משוחררת מכל טכניקה
בשלמות שנטמעה בו עם השנים,
בתרגול בלתי פוסק שהפך את הגוף כולו לעפרון הרושם,
את הנשימה לחלק מהרישום,
התנועה נושמת את עצמה,
הוא מרחף על פני הדף בחופשיות מושלמת, ביופי נשגב של עשייה.
ואז נגמר הרישום,
נשיפה ארוכה של רווחה,
רגע של שקט
וחוזר לתירגול היום-יומי, עם ידיעה שהופנמה בכל ישותו, כי האמנות אכן שם, בכל הידע שנצבר, שמצטבר, שיצטבר ללא הפסקה, ובמיומנות שהפכה לטבע ראשון ולוקחת את הידע לכלל מעשה. לפעמים האמנות תצא בקלות ורישום מופלא יקום לתחייה, לפעמים תתחבא ותסתיר עצמה מפניו למרות שעות של תירגולים ונסיונות ורק ניירות באשפה יעידו על ההתמדה והנחישות שלו, ולפעמים היא פשוט תהיה שם, בחיבור שלו עם המהות הראשונית של עצמו, של הרישום והתוצאה לא תהיה חשובה, יש רישום או אין רישום, יש פשוט חיים.
ציור ולחימה זה אותו הדבר?
11.9.09
