יש יתמות ותיקה ויתמות חדשה
הותיקה שלנו היתומים הבוגרים מלווה אותנו המון שנים. היא כבר צלקת ולא פצע. למדנו להסתיר את היתמות, להזיז אותה הצידה ולנטרל את הצל ככל האפשר, להגיד "הכל בסדר" ולסגור כל אפשרות שירחמו עלינו, שיחשבו שאנחנו מסכנים. בארץ רווית גיבורים אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות פחות מזה, אז התגברנו בגבורה על מות גיבורים והשתדלנו לא להפריע לאחרים.
אני למדתי להעביר את יום הזכרון בקלילות, ככה אמרה לי היום אסנת. אני קלילה, כי הנוכחת של המוות הפריעה לכל מי שסביבי אז למה להפריע, עדיף להחביא את הכאב בצד ולחייך לעולם, גם לי היה קל שלא מלטפים לי את הראש ברחמים, שלא הולכים לידי על קצות האצבעות, שלא מפחדים להתבדח על המוות, שמאפשרים לי לחיות את החיים שלי בלי כותרות שלא אני גרמתי להן, ולהיות יתומה זה ממש לא באחריותי, אז הכותרת הזו זזה הצידה.
כשאמרו לי "משתתפים בצערך" הנהנתי בכובד ראש וזרקתי משפט קליל כדי לכבד את האומרים, אבל בלב ידעתי שהם לא באמת משתתפים בצערי, כי אז היה כואב להם ממש, הם אומרים את מה שמקובל כי אין להם מושג מה באמת להגיד. זה היה הסכם לא כתוב כזה שהסביבה מתנהגת כצפוי וגם אני, וככה המציאות לא מכבידה, השכול לא מאיים, זו רק אני היתומה והם לא (הה, אנחת רווחה קלה ולא רצונית), ואפשר להמשיך הלאה.
ואז אוקטובר 23
פצע מדמם שעדיין לא מגליד ולא צלקת. כולנו הפכנו שכולים במידה מסויימת, כולנו הרגשנו כאב ברמות שונת, המילים "משתתפת בצערך" קיבלו משקל אחר, כי בכולנו הצער הציף ורמס כל אפשרות של רגש אחר, כולנו הפכנו להיות שורדים, ובים הזכרון של שנה שעברה עוד היתה לנו תקווה שזה יגמר כבר, עוד הנפנו דגלים באון והתחננו שיגמר כבר הסיוט, כי זה כואב. בשנה שעברה היתמות שלי היתה רובד של הבנה עבור אלו שהצטרפו לשכול, כי יכולתי לשוחח איתם על כאב שאני מכירה, גם אם ישן.
ביום הזכרון 2025 אנחנו 571 יום מאז ה 7 באוקטובר, מרירים ומתוסכלים מההתנהלות הממשלתית שלא מקשיבה לעם, שמשאירה שם אנשים שחיים בתופת, משאירה כאן אנשים שחיים בתופת, הפצע פתוח ומדמם והלב שבור ולא יכול להתחיל אפילו תהליך ריפוי, כי חלק ממנו עוד שם. כולנו כואבים באופן כזה או אחר, כולנו מותשים, וכשאני כותבת כולנו אני מתכוונת רק למי שמרגישים כמוני, כי מתוך אחדות העם רואים את השבר העצום שמתהווה, של חילוקי דיעות ואלימות שמכאיבים עוד יותר על כל מה שכבר כואב לנו ממילא. אפילו התקווה נשמעת אחרת לגמרי השנה, וגם היתמות.
יתמות ותיקה
היתמות שלי פאסה. אני כבר לא מעניינת עם אבל ישן וקטן, כי יש אנשים שאבלים פי כמה וכמה ממני, שחטפו מכיוונים כל כך רבים עד שאני באובדן היחיד שלי כבר קטנה לידם. ההומור השחור של הותיקים (ספירת מלאי של אובדן כאומדן להצלחה, למשל) אסור להגיד אותו בקול רם, יותר מדי אנשים יפגעו ממה שאנחנו התחשלנו בו. האבא שאני איבדתי נשכח כבר מזמן, הבית שהוקם על שמו נושא שם אבל הזכרון התפייד כמעט לגמרי, רק הזקנים זוכרים, הצעירים אפילו לא יודעים לקשר את השם למישהו אמיתי, בטח לא למלך שהוא היה במרחב הקטן והמצומצם של הבית הזה.
היום שמתי לב שהקלילות שלי מעליבה אחרים, שתחושת השגרה שתמיד ניסיתי לתת נחשבת לעלבון כמעט. איך אני מעיזה לחזור לשגרה שלי באמצע יום הזכרון, איך אני מעיזה לחייך, איך אני חושבת שיהיה עוד טוב כשהכלכל-כך כואב. אבל אני – ככה גדלתי. ככה כבר עשרות שנים אני מתנהגת וזה היה טוב לכולם, למי שעמדו בצפירה וחזרו לעבוד, למי שאמרו "משתתף בצערך" והלכו לאכול בורקס ורבע עוף, ולכל מי שהחשיבו את דעת הקהל יותר מתחושות היחיד.
יתמות חדשה
מרחב השכול גדל פי כמה מאז 7 לאוקטובר ואנחנו החלק הישן שבו, יכולים לעזור באמפתיה והבנה, מוגבלים בעזרה שחושפת את הכאבים שלנו, נמצאים במימד אחר של יתמות שהתרגלנו אליה, כן, מתרגלים, ולמדנו להתנהג אחרת. הכאב של היום חשוף במידה כזו שלא מאפשרת להתבדח עדיין, לא מאפשרת קלילות, לא מאפשרת להתנהג כאילו הכל רגיל. הפתיע אותי לרגע ואז עצרתי, התבוננתי וכתבתי לעצמי את התובנות שלי, לעשות לי סדר, לשתוק ולהקשיב.
אז היום אני עם היתמות הישנה שלי זזה הצידה, חוזתר להיות כאן בשביל אחרות, אחרים, נושמת ומחבקת ורוצה לתת להם את העור הקשיח והצלקתי שמגן עלי בחיים, שנותן לי כוח להמשיך עם כל מה שאני חושבת שאני, או מה שאני יכולה להיות, כדי שגם הם יוכלו להמשיך ולחיות. בטוב.
