אני אוהבת פסטיבלים

פעם זו היתה זכות גדולה להשתתף בפסטיבלים של עשרות אלפי אנשים, להנות מהשפע.
היום יש סטיגמה אחרת, אז אני מודה כמו אלכוהולית שנחשפת – אני אוהבת להיות בפסטיבלים.

חזרתי אתמול מפסטיבל אושו, והיום אני מתרגלת לשגרה.
רקדתי המון, הלכתי למדיטציות שגם בהן רקדתי, רקדתי על הדשא בלילה, רקדתי מול קבאקו ונועה זולו שחתמו את הפסטיבל, ועד עכשיו התופים והדיג' מהדהדים לי בגוף בעונג מופלא.

אכלתי מה שהבאתי מהבית, אבל היה גם ארטיק קפה משגע שכמה יחידות ממנו התעכלו לי במערכת והעלו חיוך על שפתי. אני בטוחה שהיה אוכל טעים, אבל בשלושה ימים של רוח האוכל הבסיסי מתאים לי יותר.
שתיתי המון. שתיתי מים, אחרים שתו משקאות יותר משפיעים, אפילו קולה! עישנו סיגריות בכיוון הרוח, היה עשן מתקתק יותר… טוב, זו בטח קטורת…

היה חם, היה טיפטוף קל בלילה, היה גישמון בבוקר ששימח אותי, אפילו הטבע בעדי ואומר לי שכבר סתיו, ואחר-כך שוב היה חם כל-כך שהבריכה פיצתה על כל טיפת זיעה דולפת.

היה דשא עם קוצים, היה דשא בלי קוצים (כי הם נתקעו לכולם לפני) שאפשר לרקוד בו יחפה, היו מחצלות לשבת עליהן, אנשים שישבו על המחצלות וחייכו אחד לשני, קשרים שנרקמו ככה עם אנשים שלפני רגע לא הכרתי, ועכשיו אנחנו בשיחה כאילו גדלנו יחד בגן.

כן, אנשים, בשלושה מקבצי גיל בולטים – צעירים שבאים כי זה פסטיבל, לא משנה מה הכותרת, לא מכירים את אושו, נהנים להיות ברוח ובאוירה. אנשי אמצע 30-40 שמכירים ובאים ביציאה מהשגרה, מכירים לא מכירים, הולכים לכל הסדנאות שאפשר, נחשפים לנגיעות של ידע ולא שבעים מזה. ואנשים בגילי 50+ וקצת יותר, שהיו בפסטיבלים מהתחלה, פרצופים מוכרים שנפגשים בכל מיני מקומות בארץ ומרשים לעצמם להשתחרר לכמה ימים, יודעים להבדיל בין אושו לנטראז' לשאקטי, מתגעגעים לשאנטיפי של פעם, לבראשית, לסגול, מעבירים חוויות של אז ונהנים ממה שיש היום, כי זו הדרך ולכן ממשיכים להגיע, להנות מהקיים.

צ'אי-שופ, המקום שיושבים בו אפילו שהחום מייבש והצל לבן ולא מצל, הרוח עומדת. יושבים בו בלילה כשכבר אין כוח לרקוד, מקום של שיחות שבכל מקום אחר היו נקראות פלישה לפרטיות, כאן נפתחות ההגנות, מותר להגיד, להתייעץ, לספר, כאן אני במקום בטוח.

משאירים טלפון לטעינה בחוץ בשקע מזדמן והטלפון נשאר שם כי לא גונבים אותו. משאירים דברים באוהל בבטחון מוחלט שהכל ישאר שם, גם הבלגן. מאבדים דברים והם נמצאים ומוחזרים, לא יאומן כמה אמון יש במקום אחד.

הכל בסדר, מותר ונכון להיות ולשחרר, לתת אמון, להיות מוקפת באנשים טובים, במעשים טובים, להרגיש חיבוק קולקטיבי שמחזיר אותי הביתה עם חיוך ועוד קצת חוזק פנימי.

הרוחניות?
כן, הלכתי למדוט קצת, נפתחו עוד כמה חלונות בשבילי באופן פרטי.
הבנתי סוף סוף איך להוציא ממני את המיותר שמכביד כמו משקולת, וברגע שהמיותר יוצא ממני וזז הצידה תוך שניה הרוח נוסקת לשמיים, לרחף במרחבים עצומים של ידע בלי מאמץ בכלל. (מדיטציה, תיקשור, כל מילים האלו שהיום נאמרות בזהירות). שחררתי, רקדתי, שחררתי, נשמתי, שחררתי…. אוהבת את המדיטציות של אושו.

החומר?
לא מדברים על עבודה בפסטיבל, אבל כן עניתי על שאלות שעלו, אולי אפילו יהיו מזה טלפונים להמשך, כי בשלושה ימים של חופש לא רציתי לשוחח על מה שהיום אני חוזרת אליו.

עכשיו יום ראשון, חוזרת לשגרה לאט כי אני מכירה כבר את התהליך. עוד מעט הפסקה וים, ואחר כך שוב עבודה בקצב קצת שונה. את התובנות אני אעלה ברגע הנכון, חלק כבר נכנסו למקומם הכתוב, חלק מחכות להבשלה.

אני מאחלת לכל אחד מקום של פסטיבל לעצמו, מקום בטוח, משחרר, מלא אמון.
אני שמחה שיש אנשים שהקמת הפסטיבלים היא האושר שלהם. איזה כיף, תמשיכו ככה. תודה!

 
חשיבות עצמית היא בלון נפוח, סיכה קטנה ונשאר רק ריח מסריח.

1359747998_boxלצאת איתי מהקופסה
ללחוץ כאן לשליחת מייל