ביום שישי הלכתי לקבר של מאיה בת חן.
אני מתחילה מהסוף כי ההתחלה היתה מזמן ויש בה כל-כך הרבה לספר, שהסוף מספיק טוב להתחיל בו.
איתן אמר ללכת כדי לסגור את הנקודה הקשה שהיתה בינינו, אמר שהגיע הזמן שאני אדבר איתה. אז נסענו.
לא חשבתי מה להגיד כי זה ממילא נראה לי מטופש, לדבר אל האבן, אני מכירה קברים מגיל צעיר ואבנים לא באמת עונות כשמדברים אליהן.
הגענו, הלכתי למצוא את האבן שלה, ושם היא כתבה – "עשיתי כמיטב יכולתי". גיכחתי קלות, כמיטב יכולתך? השארת אותי נטושה שם באמצע הדרך ומאז אני מפורקת במקום שאף אחד, כולל אני, עדיין לא הצליח לתקן. זה נקרא כמיטב יכולתך?
התחלנו להתווכח, היא אומרת עשיתי כמיטב יכולתי, ואני מנסה להבין שאולי זה נכון, זו היתה היכולת שלה, ואני צריכה לא לבוא בטענות, אני צריכה לסלוח… אבל הרי כבר שוחחתי איתה על כך כל השנים האלו, אז הגעתי לאותה נקודה – לא מוכנה לסלוח, אני יודעת שזו לא היתה מיטב היכולת, ויותר מזה, חלק ממני נלקח. אני רוצה אותו בחזרה.
אז הבנתי, לא משנה מה היתה היכולת ומה היה המיטב, משנה רק העובדה שחלק ממני נלקח על ידה, והיא לא רצתה להחזיר. בכל השיחות אחר-כך, גם כשכבר שיחררה את כל הידע שלה ואני ידעתי בדיוק מה לעשות כדי שתבריא והצעתי לה, היא סירבה. היא לקחה את האמון, היא לא היתה מוכנה לקבל שאני יודעת מה שהיא לא הצליחה לקרוא, היא לקחה איתה את האפשרות הנפלאה של מורה לתת לתלמידה שלה לגדול ולזרוח.
אז ביקשתי את החלק הזה בחזרה. היא כבר לא צריכה אותו. היא ממילא בתוך השלם שלה, ועכשיו אני יכולה לקבל את שלי בחזרה. היא צחקה, אמרה שאני צודקת, החזירה לי את הקופסה שלי, זו שבאתי איתה כדי לפתוח ומעולם לא הצליחה לעזור לי לעשות זאת, ולידינו עמד כל הזמן זה שהיא דיברה אותו רק פעם אחת ונשרפה, ואני דיברתי איתו שיחות חולין.
יצא שכן דיברתי אל האבן, וכן מילמלתי מילים בבית קברות ריק, מזל שהיה ריק, וכן סגרתי נישה שפתחה פצעים פעם, אז אולי עכשיו דברים מתחילים להסגר. הזהירות שלי והרגשות האחרים אומרים שהסקפטיות נשארה, האחיזה שלי או הצורך שלי או איך שנקרא לזה אומרים שגם כאן אני אתן סיכוי לדברים להיות, כי אחרת בשביל מה כל החיים האלו?
עכשיו יש אותו שאנחנו יכולים לדבר שוב. לא שאנחנו מדברים אבל האפשרות נפתחת.
הקופסה הסגורה חזרה אלי, הכל עוד בפנים, 14 שנה הם זמן מספיק לשמור קופסאות סגורות, לדעתי אפשר לפתוח.
אמרתי למאיה תודה,
מאיה צחקה והלכה,
חזרנו הביתה.
