לצאת מהקופסה

סימנים ראשונים –
פחד. את חיה בפחד. לא באמת מוגדר, רק קטן כזה, של חרדת נטישה, של תלות, של כעס.
ברוגז, לא מדברים שעות, אחר כך יום, אחר כך ימים.
את תמיד לא בסדר, לא משנה כמה תתאמצי.
את בטוחה שעדיין אפשר לשקם את היחסים, כי הוא מבטיח ומבין אותך, ומתחייב לא לחזור על הכעס שוב.

קופסה היא מרחב קטן ולוחץ ששומר על הדברים בפנים, ומבחוץ לא רואים באמת מה שמסתתר. לחיות בקופסה יכול להיות מרחב מוגן ביותר, לארגן את כל הדפנות עם ריפוד הולם, עם צבעים נעימים, להכניס לקופסה עוד כמה שיהיו שותפים למרחב הזה. לחיות בקופסה יכול להיות נחמד, אלא אם רוצים לצאת, וכמו ג'ק בקופסה – בכל פעם שקופצים החוצה חוטפים מכה על הראש מהמכסה, שמחזיר הכל פנימה.

מבחוץ נראה שנחמד לחיות בקופסה, במיוחד אם היא צבעונית ומרגשת, אחרים רואים את הקופסה ומתפעלים מהיופי, מהחיבורים, מהשלמות. הם לא יכולים להציץ פנימה, כי זו קופסה סגורה, הם רק יכולים לשער שהפנים יפה כמו החוץ, אבל מה הם יודעים…

יש מערכות יחסים כאלו, שמפרידות בין פנים לחוץ ברמה קיצונית, כל-כך קיצונית, שכל נסיון לספר על מה שקורה בפנים, נתקל בחוסר הבנה מוחלט, בחוסר תמיכה, כי לא יכול להיות שיחסים הנראים כל-כך מושלמים מבחוץ, יכולים להיות מסגרת מסרסת ומנוונת.
זו לא אלימות פיזית, גם לא אלימות מילולית, זו מערכת מסרסת שלאט לאט גורמת לחלק אחד לאבד את עצמו לדעת, ולהשאר בחיים.
זו מערכת ששני החלקים העיקריים שבה מחזקים אחד את השני, השני, כלומר אני, צריכה להיות חכמה, חזקה, טובה, אופטימית ללא תקנה ועם סבלנות אין-קץ, כדי להתמיד במערכת שעם כל ירידה עדיין עולה מחשבה שאפשר לתקן, שאם נחכה עוד קצת אז הכל ישתנה.
ובכן – דברים כאלו לא משתנים, רק מתחזקים עם הזמן.

אני הייתי במערכת כזו, אני לא דיברתי כי העולם שסביבי שופט בחומרה ונראה שאני מקשקשת בשכל, ממציאה סיפורים, הרי הכל נראה כל-כך נפלא. ואם היה גרוע – למה לא עזבתי? שאלה שנשאלת בזלזול מוחלט בדרך כלל, או לחילופין ברחמים של יודעי דבר (שלא יודעים כלום). נוספת על כך הבושה, חוסר האמון הפנימי שלי עם עצמי, איך באמת לא הרגשתי, איך לא ידעתי ללכת בזמן, איך נתתי למערכת יחסים לסרס אותי עד כדי כך? בושה מספיקה כדי שאשתוק שנים רבות, ואחר כך אתחפר בשתיקה רועמת עוד יותר, שבאה אחרי שניסיתי לשתף אחרים.

אבל החלטתי לצאת מהקופסה, לא רק הקופסה הפיזית שהייתי נתונה בה עם טבעת וכתובה, אלא הקופסה שנכנסתי אליה אחרי שנשארתי לבד, זו ששמרה עלי מאנשים קרובים שלא האמינו לי, שלא תמכו, שגרמו לי להתבייש במה שאני מספרת להם עלי, שגרמו לי לשתוק, שניתקו מגע.

כבר כמה שנים שאני מטפלת בנשים שעברו תהליכים דומים, מצאתי את הריפוי שאפשר לתת למי שנפגעה כל-כך קשה וכל-כך נסתר, והחלטתי שהגיע הזמן שלי לצאת מהקופסה באומץ אישי קטן שלי, לספר בעדינות איפה הייתי, ולפתוח את החלון לחברות שנמצאות שם וחושבות שהכל חשוך, שאין מוצא – יש מוצא, מערכת מסרסת נגמרת בסופו של דבר, ואז נשאר לרפא, להבריא, לצאת לחיים חדשים.

זו המתנה שלי לעצמי, ולכל מי שמוצאת את עצמה מעבר למילים הברורות.
אני כאן בשבילך.

(קרדיט לסרט –  להיות סינדרלה – מזוגיות מסרסת לזוגיות מהאגדות from להיות סינדרלה on Vimeo).