זכרונות

רגע של כלום

פעם לפני הרבה שנים (ככה מתחילות כל האגדות וסיפורי הדמיון עם מוסר השכל) למדתי אמנות.
בשנה הראשונה התלהבתי, בשנה השניה קרעתי את התחת וחיכיתי לשלישית בקוצר רוח – לשלב בו אוכל להציג את כשרוני קבל עם ועדה, ובעיקר קבל מורים ואורחים, שבאו כל יום חמישי לניתוח עבודות מרתק, עם דיעות קיצוניות שמשאירות את המתח באויר עד השבוע שאחרי זה.

ההמשך של זה »
 
לשים אצבע אחת על מקלעת השמש ולנשום..... לנשום.... לנשום...

1359747998_boxלצאת איתי מהקופסה
ללחוץ כאן לשליחת מייל