מזרח מערב

לנחות שם ולראות איך העולם המערבי משתלט, לתהות מה הטוב בזה, מה פחות. לראות איך מוחקים את העבר בשיטתיות, אבל מזהים את הרצון של הזרים הלבנים המוזרים האלה לראות דוקא את העבר הסיני, ואז להתחיל לשמר בכל זאת כמה סממנים של סין הישנה. בייג'ין בשיפוצים, שעון האולימפיאדיה זז אחורה בעקביות, מונה את השניות לקראת הרגע הגדול, וזה הולך להיות, כנראה, רגע גדול שחבל על הזמן.

אני יוצאת לרחוב,

בין הישן לחדש יש הריסות,

יש ילדה יפה – פיוטי

ומיד הופך לצללוייד דיגיטלי.

   שאר הרחובות עם חזית מכוסה, מבטיחה גדולות ונצורות לקראת העתיד. מאחורי החזית הזו הורסים את כל חזיתות הבתים, הופכים אותם מתמונה סינית לרחוב מערבי. יהיו שם חלונות גדולים עם כל מה שאפשר לקנות בפנים, מסעדות נוחות, שירותים מודרניים, ואפילו מנורות אדומות בכניסה כדי להזכיר לנו שזו סין ולא משהו אחר. בינתיים רואים את השבור רק אם הולכים מאחור, מלפנים הכל פונה לקידמה, מעניין איך זה ייראה אחר-כך. סין משתנה מול העיניים, ועם החריצות שלהם זה קורה מהר מאד.

 

המקום שבחרתי לשכון בו לכמה ימים ממוקם נפלא בין כיכר טיאננמן לבין מקדש השמיים, על המפה זה נראה קרוב אבל בפועל הקירבה רק למרכז, למקדש צריך כבר לנסוע באוטובוס. בייג'ין של היום מודרנית לחלוטין, נראית כמו עיר מערבית לכל דבר, אבל יותר גדולה. אני מזכירה לעצמי כל הזמן שזו סין, למרות ששום דבר בה לא דומה למה שדימייתי לי לפני שנים (נו, הדמיון שלי התבסס על סיפורי עבר ואגדות עם, עם תיבול של מולאן היפה המצויירת, אז מה כבר יכול להיות דומה לזה במציאות של בייג'ין, שאפילו השם שלה הפך מפקין הידועה לבייג'ין המסתורית השואפת להיות שילוב של חדש וישן, אבל הישן נמחק לאורך השנים)

בתים גדולים, רחובות רחבים, נתיב אחד מיוחד לאופניים וכלי רכב דומים, עם רמזורים משלו ותנועה דלה כי זו שעת עבודה. אחר כך כולם נוסעים וצפוף בנתיב הזה, לחצות אותו זו משימה מרתקת של הליכה בזיגזג ונסיונות להמענע ממגע (פעם אחת נכשלתי, הצעיף כמעט נקרע, אבל אני נשארתי שלמה…). בכלל – לחצות כביש שאין בו רמזורים אלא מעבר חציה זה אתגר יותר גדול מלעבור את הטייגר ליפינג גורג' (בהמשך… המסלול, בעוד כמה ימים) תוך יום. הסינים רואים כנראה במעבר החצייה רק כמה פסים חסרי משמעות שמישהו בטעות צייר על הכביש. זכות קדימה תמיד נתונה לזה שיותר אמיץ ונחוש בדעתו להתקדם, ובדרך כלל זה מי שיושב ברכב יותר כבד וגדול – הכוח קובע. בתור הולכת רגל לקח לי זמן להתרגל לעובדה שאני לא קיימת, ודאגתי לשמור על העובדה הזו בכבישים בצורה אדוקה, כך שרדתי את כבישי בייג'ין (הו, כמה דרמטי).

 

מהרחוב יורדת לרכבת התחתית – שלושה קוים, אני נוסעת במעגלי, ובזה שאחריו, קיבלתי הוראות מדוייקות איך להגיע לאן. מכירה תחתיות מכל מיני מקומות בעולם, זו דומה להם, מה כבר אפשר לשנות ברכבת תחתית. גם המוני האדם השוטפים מאחת, יוצאים וזורמים המעלה המדרגות, ממהרים הביתה, אנשים… ככה זה ברכבת. עצרתי לצלם.

ההתפעלות מהמוני האנשים נשארה בי לאורך כל הטיול,

צילמתי הרבה פעמים את האנשים במקום את המקומות.

בייג'ין היא עיר, מיד השתלבתי בקצב שלה (בעצם לקח לי קצת זמן להתאפס, אבל מי מדקדק בדברים כאלו כשעבר כבר חודש?). יש שם המון מה לראות, יש תחושת חובה להיות במקומות המפורסמים, מה שהופך את השהייה לתיירותית במיוחד, ימים עוברים ואני מסמנת וי על העיר האסורה, מקדש השמיים, החומה הסינית, שווקים חובה, שוק הלילה, והכי חשוב – אוכל רחוב. האוכל הזה היה החלק המשמעותי בכל הטיול, היותי צמחונית לא איפשרה לי כביכול טווח אכילה רחב, אבל הרחובות בסין חייכו אלי ונתנו לי לטעום צמחונות חדשה. על האוכל יהיה גם פוסט, אלא שהטעמים האלה רוקדים לי בזכרון של החיך, אז כתבתי, איך לא.

 
חשיבות עצמית היא בלון נפוח, סיכה קטנה ונשאר רק ריח מסריח.

1359747998_boxלצאת איתי מהקופסה
ללחוץ כאן לשליחת מייל