הוא כאן, הוא קיים, הוא כואב, הוא דורש תשומת לב, אני איתו כי אין ברירה, לא מתוך בחירה חלילה, לא בוחרת בכאב כחבר צמוד, אין לי שום כוונה להתמכר לו או להתבוסס בו, אני משתדלת לשלוח אותו לשלום ולהפרד לתמיד, אבל הוא עקשן.
נכון, הוא מגיע עם סימנים מקדימים, נותן לי לבחור אם לנסות לגרש אותו בעצמי (שוב, בלי הצלחה, שוב) או לקחת כדור שמעלים אותו כמעט לגמרי, ולפחות מאפשר לי לחיות את חיי בחצי הכרה. כן, יש אזהרה מוקדמת, ולפעמים אני מנסה, כן, עם אופטימיות שאולי הפעם זו הפעם הנכונה, לא לקחת כדור וכן לתת לו להתפוגג מעצמו.
זה שוב לא מצליח, ואני בהזיות של מציאות כואבת בלית ברירה, ממשיכה בלוח העיקש של החיים, עובדת, מתרכזת, נמצאת מול אנשים, מול מסך, מול כלים לשטוף, מול ביקור של אורחים, מול כל מה שצריך, ומתפקדת כמובן, אלא מה. תיפקוד שמחכה להשפעה המבורכת של שכחת הכאב, לרגע הזה שבו אין כאב יותר, ומתיקות גדולה נכנסת לחיים.
כי כשהכאב עובר נוצר רווח קטן שמשהו יכול להכנס בו, ומי שנכנסת תמיד זו תחושת הרווחה העצומה, החיוך, ההודייה המתוקה על "אין כאב". על ידיעה שהיה פה משהו שריסק אותי לרצפה, ועכשיו הוא לא פה, אין נוכחות. איך להגדיר את אין הנוכחות מלבד הידיעה שהיתה, ועכשיו יש מקום לאהבה, לחיוביות, לחשיבה בונה ומחוייכת, לכל מה שטוב.
כשאין כאב נשכח הכאב שהיה
ואני אוהבת את השכחה הזו, אחת השכחות המבורכות שיש, לשכוח את הכאב ולחיות את הנעים, את הנוח, וכאילו לא היה כאב מעולם.
נשאר רק להחיל את התחושה הזו על כל הכאבים הישנים שעוד מתעקשים להשמר אצלי ובתוכי, נשאר למחוק אותם אחד אחד, ולשים במקומם ברווח הקטן שבתחושה – אושר גדול על מה שנשכח ואפילו לא זוכרת מהו.
האושר של אחרי הכאב.
