מסתבר שבינתיים האתר שלי מקבל ביקורים מעטים בעיקר כשהרגש גובר על השכל ואין איפה לכתוב את זה אלא בבלוג הפרטי שלי. אז מיום ההולדת של לפני מעל חצי שנה, עכשיו ליום הזכרון שסופר 50 שנה ליתמותי.
כתבתי משפט שרק אחרי שעלה לכתב הבנתי כמה הוא נכון –
כל יום זכרון מגלה לי משהו חדש על עצמי בהקשר של –
לגדול עם צל גדול של אבא במקום אבא גדול עם צל.
יש כמה בחירות מיותרות שעשיתי בחיי רק כדי לשחזר את מה שהוא עשה, כדי להביא איזה אבא לחיים שלי במקום זה שנעלם. אני משערת שאם היו מודעים אז לטיפול פסיכולוגי, חלק מהטעויות שלי היו נחסכות, אולי החיים היו הולכים בנתיב שפוי יותר.
עם זאת חלק מהטעויות לא היו קורות, ואז איך הייתי היום איפה שאני היום?
בהגיגי מציאות שקצת איבדה שליטה אני מסתכלת וחושבת על מה שנשאר כזכרון, ומה שנשאר הם בדרך כלל הדברים הטובים, אלו שנעים לזכור, אלו שבטח היה נעים ליצור בזמן אמת, והתובנה היחידה שלי מכל זה היא שכדאי ליצור זכרונות נעימים ולקיים אותם בזמן אמת. כמו שאומר נחמן האחד והיחיד – להיות בשמחה, אז להשתדל לא רק להסתכל עליה מהצד, אלא להיות בה, עם כל הלב, בעיקר כשהלב שבור, חצוי, מרוסק, או שיש רק שאריות בזויות. גם ללב כזה מגיע להיות בשמחה, בלי רצון לתקן או לשחזר, אלא רק לשמוח.
חשבתי שאבא שלי היה נהנה הרבה יותר אם היה יום משחקי דשא על שמו, ולא יום זכרון שלא ברור מה צריך לזכור בו, וכולם מנסים לשלוף זכרונות שכבר דהו משנים (50 שנה אם לדייק). משחקים לא דהים אף פעם, הם רק משתבחים עם הזמן, אז נראה אותי מארגנת "יום יורם" למשחקים, ביום ההולדת שלו, (כי איך שלא נסתכל על זה, ההתחלה שלו היא ההתחלה הטובה שלי גם).
בינתיים יום זכרון, יאללה זוכרים, שיהיה.
